מנהג הכפרות אינו נזכר במקרא ובתלמוד, ואף לא בספרות המדרש. עם זאת, הוא מנהג עתיק שמוזכר לראשונה במאה השביעית לספירה, בתשובות הגאונים. המנהג החל בבבל, ומשם התפשט לספרד, לצרפת ולארצות אשכנז. רוב גדולי הרבנים הספרדים בדורות הראשונים התנגדו למנהג, אבל הוא התפשט מאוחר יותר גם בקרב יהדות ספרד. נהוג לקיים את המנהג בערב יום הכיפורים, על-ידי נטילת תרנגול לגבר ותרנגולת לאישה (ולאישה הרה – תרנגולת ותרנגול, שמא תלד בן), והם המכונים "כפרה". לאחר דקלום כמה פסוקים מהמקרא, מסובבים את התרנגול מעל הראש שלוש פעמים, ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום". חטאי האדם מועברים, כביכול, לתרנגול הכפרות, והוא הולך למיתה במקום האדם שחטא. פוסקים ורבנים שונים הטעימו כי מדובר במעשה סמלי בלבד, וכי חטאי האדם אינם באמת עוברים לתרנגול. המנהג, לפי הסבר זה, נועד לעורר את האדם לחזור בתשובה. זאת באמצעות המחשת העונש לו הוא ראוי בשל חטאיו, והוא ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כאשר יתפוס את התרנגול בצווארו, יהרהר בחנק; השחיטה - ההרג; השלכת העוף ארצה - סקילה; ובישולו - שריפה. עם זאת, קשה שלא להבחין בכוונה המאגית שבכפרות העממיות. אופיו המאגי של המנהג הוא הסיבה העיקרית להסתייגויות ממנו מצד הפוסקים, ולניסיונותיהם הרבים לבטלו. סיבה חשובה נוספת היא החשש לטריפות, ולאחרונה אף עלה השיקול של צער בעלי-חיים. להלן כמה מדברי הפוסקים המתנגדים למנהג, או כאלה המצביעים על בעיות הכרוכות בו. |
חשש עבודה זרה טענה אחת היא נגד הכפרות, היא שהמנהג מזכיר את "דרכי האמורי", כלומר עבודה זרה. גם אם כוונתו סמלית, בעיני הציבור התמים הוא נתפס כמעשה מאגי, מעין כישוף, שנועד להעביר את עוונות האדם לתרנגול. באורחות חיים (הלכות ערב יוה"כ, אות א) מבואר שרמב"ן - ר' משה בן נחמן - שחי במאה ה-13, אוסר על המנהג משום דרכי האמורי. הדברים מובאים על-ידי ר' יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תר"ה. רשב"א - ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת - תלמידו המובהק של רמב"ן, שחי גם הוא במאה ה-13, מעיד שמצא את המנהג פושט בעירו, אך בעזרת ה' הצליח לבטלו. על המנהג הוא כותב, שנראה בעיניו "כדרכי האמורי" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצ"ה). במהדורות הראשונות של שולחן ערוך - ספר ההלכות שכתב ר' יוסף קארו במאה ה-16 הנמנה על ספרי ההלכה היסודיים והחשובים בכל תפוצות ישראל - נכתב בכותרת העוסקת במנהג הכפרות כי "מנהג כפרות בערב יום כיפור מנהג של שטות הוא". במהדורות הבאות צונזרה הכותרת, אך עדיין מופיעה קביעת ר' יוסף קארו כי "יש למנוע המנהג" (שולחן ערוך אורח חיים סימן תרה, סעיף א). הרב חיים דוד הלוי - לשעבר הרב הראשי של ת"א-יפו ומחשובי הפוסקים הספרדים במאה העשרים -המליץ להימנע ממנהג הכפרות, או למצער, להמיר את התרגול בקטניות או בכסף. הוא הבהיר כי "עיקר טעמם של הדוחים מנהג זה הוא משום היותו תמוה ובלתי מוסבר" (עשה לך רב, כרך ג, סימן כ, עמ' סה). וכאנקדוטה, נזכיר שהחוקר המלומד אברהם ברלינר, שכתב בחריפות נגד מנהג הכפרות ודרש להשמיט את סדר סיבוב הכפרות מהסידורים, הוסיף טעם נוסף לביטולו. לדבריו, מנהג הכפרות שימש את פרופ' פראנץ דיליטש לחיזוק הדוגמה הנוצרית בדבר ייסורי כפרה, והתפיסה שמותו של ישו נועד לכפר על חטאי אחרים (כתבים נבחרים, חלק א, עמ' 40–41). |
חשש טריפות ריבוי השחיטות מעורר חשש שהשוחטים, הכורעים תחת עומס העבודה, אינם מסוגלים להקפיד על הלכות השחיטה הכשרה ומכשילים את הציבור בטריפות. הרב עובדיה יוסף כתב על הבעיה. הוא כתב כי "בגלל ריבוי השחיטה אצל שוחטי העופות בליל ערב יום הכפורים, ורבים נדחקים ומצטופפים אצלם לשחוט כפרותיהם, והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם, רבו התקלות והמכשלות בשחיטת העופות, וכמה פעמים כשבאו הרבנים המקומיים לבדוק סכיני השחיטה אצל שוחטי העופות נמצאו פגומים, ובמקרים רבים העופות שנשחטו ונתנבלו נתערבו באחרים, או שבעלי העופות חלפו הלכו להם ועקבותיהם לא נודעו. גם שוחטים רבים נשארים ערים במשך רוב ככל הלילה, להספיק לשחוט כל הכפרות, ומרוב יגיעתם ועייפותם ממלאכת השחיטה שנעשית ברציפות ובחפזון, ידיהם כבדות מלבדוק הסכין, ואינם מרגישים בפגימת הסכין, כאשר הנסיון הורה, ומאכילים נבלות לישראל, בערב היום הקדוש. ואין לתאר גודל המכשלה". יוסף אמנם לא דורש לבטל את המנהג, שכבר התפשט בציבור, אך ניכר שדעתו אינה נוחה ממנו. הוא פותח את דבריו בהבהרה כי "עיקר מנהג הכפרות אינו מנהג מוסכם לכל הדעות", ואף מזכיר שבתקופת הגאונים נהגו לקיימו גם בקטניות, במקום בתרנגולים (יחוה דעת, חלק ב, סימן עא, עמ' רנח–רנט). יש להבהיר כי דבריו באים כתשובה לשאלה, אם יש לקיים את מנהג שחיטת העופות לכפרות בערב יום הכיפורים דווקא, או שניתן להקדימו. הוא ממליץ למי שמקיים את המנהג להקדימו, כדי להפחית את החשש לטריפות. "אין להקפיד לקיים מנהג הכפרות על כל מגרעותיו בערב יום הכפורים דווקא", כתב. הרב חיים דוד הלוי, מתייחס מתייחס אף הוא, ובאריכות, לבעיית הטריפות הנגרמת מריבוי השחיטות (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סה–סו). |
דווקא בערב יום הרחמים למרות שזו הסיבה העיקרית להתנגדות למנהג הכפרות בקרב הציבור הרחב, הנימוק של צער בעלי חיים החל להישמע רק לאחרונה בדברי פוסקים ורבנים. הוא זכה לביטוי מרשים בדברי הרב חיים דוד הלוי, שנזעק "למנוע צער בעלי חיים ומעשי אכזריות בערב היום הקדוש" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סח). על הבעיות הכרוכות במנהג, שנמנו לעיל, הוא מוסיף: "זאת ועוד, טעם אחר עמדי לבטל מנהג זה. והוא, כי אף שהתירה לנו התורה את השחיטה לשם אכילת הבשר, וגם זה אינו למהדרין, אבל להרבות בשחיטה ללא צורך אכילה למה לנו...ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים" (עמ' סז). בדומה לכך, הוא מדגיש כי עיקרו של יום הכיפורים הוא רחמים, "ואין ראוי לגלות אכזריות בערב יום הרחמים, שבו אנו עומדים לבקש רחמים ותחנונים על עצמנו" (עמ' סח). הרב הלוי מתחשב בפסיכולוגיה האנושית, ומודע לכך שיהיו כאלו שיחששו מאי-קיום מנהג כפרות (בכל צורה שהיא), משום שהם רואים בו כופר נפשם ונפשות ביתם (תפיסה שהרב מתנגד לה, כמובן, בשל התפיסה המאגית הכרוכה בה). לאותם החוששים, הוא ממליץ לקיים את המנהג בקטניות הנתונות בעציצי כפות תמרים, מנהג המוזכר מתקופת הגאונים, או במעות שיסובבו מעל לראשם (תוך אמירת "…אלו המעות ילכו לצדקה ואכנס אני לחיים טובים ולשלום") כמנהג הרווח היום (עמ' סח). זקן המקובלים, הרב יצחק כדורי, יצא אף הוא, באלול תשס"ב, בקריאה לקיים את מנהג הכפרות בכסף, ולא בתרנגולים, משום צער בעלי חיים ומשום חשש טריפות. |
מסלול של ייסורים הרב חיים דוד הלוי התייחס רק לצער בעלי חיים הנגרם מהשחיטה עצמה. אולם המציאות בשטח מגלה שבמקרים רבים זהו רק אקורד הסיום במנת הייסורים של התרנגולות המיועדות לכפרות. קובי ברק, ממייסדי עמותת שב"י (שחרור בעלי חיים ישראל) מספר על תחושותיו הקשות במהלך ביקורים בשווקים שבהם מתקיים המנהג. מדי שנה יוצאים פעילים של העמותה לשווקים כאלו, ומקימים דוכן בו הם מנסים לשכנע את הציבור לקיים את המנהג בכסף ולחוס על התרנגולות. בעל כורחם, הם נחשפים למראות המעיקים. התרנגולות נדחסות בצפיפות לכלובים קטנים, כך שאינן יכולות לזוז. לעתים הן נשארות בכלובים יומיים עד שלושה, בשמש, ללא מזון וללא שתייה. קרקוריהן המבועתים והמיוסרים ממלאים את החלל, בעוד תרנגותל אחר תרנגולת נשחטות לעיניהן. "התחושה היא של חוסר אונים נורא", מספר ברק, "אני עד למראות קשים של עוול ואי-צדק, ואיני יכול לעשות דבר. אני בטוח שיבוא יום ובו ישאלו הדורות הבאים איך יכול להיות שדברים כאלו התרחשו בעבר? כפי ששואלים היום לגבי עוולות אחרות שהיו בעבר בגדר נורמה, כגון העבדות. אך לעת עתה, המוני בעלי חיים, ובתוכן התרנגולות המשמשות לכפרות, נפגעות כדבר שבשגרה בידי המין האנושי". הכותבת היא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. |
קישורים נוספים: |