| 13/5/2004 שכול וכאב אוניברסליים ולא נעלמים בהתעלמות מכאב אחר הלב נחמץ בכאב ותסכול בשל אירועי הימים האחרונים, הלב עם משפחות החיילים שנספו, והנפש – ממאנת להנחם ובוערת בחמת זעם בשל הערות של אנשים שמידת רגישותם ורמתם ההומנית שואפת לאפס. שומעים את החדשות מהיומיים האחרונים בעזה, רואים את תמונות החיילים שחזרו ואת אלה שלא, והלב מחפש נחמה, כל אחד בדרך שלו. יש מי מאתנו שיושבים מקטרים ומוציאים התסכול בעצבנות על הסובב אותם, ויש אלה שאני מאמינה שהם רבים מאתנו שממשיכים לעשות מה שעושים בכאב ורחמים גדולים עוד יותר מהרגיל. אז רק לפני יומיים המשכתי לתת כרגיל אוכל ומים לחתולי הרחוב "שלי", ליטפתי בדמעות את הכלבה הזקנה המקסימה שלי והלכתי להפגנה נגד ניסויים אכזרים בקופים במרכז לחקר מוח באוניברסיטה בר אילן. שכן, שראה אותי בדרך ושמע לאן פני מועדות אמר לי:"עכשי ?! אין לך מה לעשות?" הבטתי בו, בפיוזים שרופים ועשן שכמעט היתמר מאוזני, והבנתי שאין לי מה לענות, כי גם אם אענה אין לו הכלים להבין את מה שאומר לו: הוא לעולם לא יבין כי האהבה הרחמים הם לא סבון ולא מתבזבזים, יש עוד. הוא לא יבין שסבל הוא אוניברסלי של כל היצורים החיים על כדור הארץ, שאין סבלו של האחד מתרץ או בא להשוואה עם השני, שאין קשר בין דברים. הוא לא יכול להבין שיש כאלה שבשעת כאב וצער במקום להוציא את התסכול והעצבים באלימות וגסות מחפשים נחמה בלתת ולהעניק אהבה למי שזקוק לה בצורה כה נואשת, גם ובמיוחד בעלי חיים, שתמיד בסוף סולם העדיפויות של כולם, וחיות הרחוב הם אלה היצורים הבלתי נראים שאמורים לחיות מהאויר.... יש כאלה שרואים אותם ואת סבלם גם בשעות קשות. אתם חושבים שהוא היה מבין אם הייתי אומרת לו את כל זה?! |
קישורים נוספים: |