| בילדותי היה מצב כלכלי דומה למצב היום שמשפחות מגיעות לפת לחם. ובבית כמעט שלא היה מה לאכול ובעקבות כך למדתי להכיר את הטבע. הדרך אל בית הספר וממנו עברה בשדות ואני אכלתי כמעט כל צמח, הייתי קולפת את המעטה החיצוני של הגבעול וטועמת, רק את המרים לא אכלתי. נתתי שמות לצמחים לפי מראם וטעמם. כך למשל היה צמח עם גבעול דק ופרחים צהובים קטנים וריחו הזכיר צנון אז קראתי לו צנון. היה צמח שעליו דמו לכף יד וטעמו דמה לכרפס. היה הסרפד שטעמו חמצמץ והיה מגרד רק בהתחלה. והחמציצים כמובן גם יפים וגם טעימים. ויש את הריג'לה שסבתא שלי היתה מבשלת לנו בלימון ופלפל שחור ולידו אורז, מעדן. אני מכינה מהריג'לה סלט עם חסה עד היום. מעלי החובזה סבתא שלי היתה עושה ממולאים ואת הפרי אני אוכלת כמו גרעינים. והיה צמח שאותו הכי אהבתי, גבעול גבוה מאוד ובסופו פרח עגול וגדול כמו קרוסלה קטנה שנראה כמו כתר לבן. ולפרח קראתי מלכת השדה והייתי יושבת ומדמיינת סרטים שלמים על ארצות ומלכות ... בחלוף השנים הייתי חולה מאוד מאוד ולא נתנו לי כל סיכוי ואימי נתבקשה לקחת אותי הביתה ולפנות את המיטה לחולה עם סיכוי. סבי לא ויתר והתחנן שאשאר כדי ש"כשהיא תחזור להכרה יהיה רופא לידה" ... חזרתי להכרה כעבור כחודש ובשיחה עם אמא שלי שאל הרופא ממה היא חיה? כי לא היה כל הסבר הגיוני להחלמתי, ואימי ענתה בספקנות "מהעשב בשדה" וכשהסבירה לו כמה "עשב" אכלתי אמר זה מה שהציל אותה. לימים גיליתי את האוצר הזה או מה שנותר ממנו בערים הגדולות ומראה אותו לילדיי ונכדיי שדיי צוחקים, ובכל זאת סקרנים וטעמים. |
קישורים נוספים: |