| כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי הגרילה ארנבת במסיבה. זו היתה ארנבת ורודה ורכה ואני אהבתי ללטף אותה וכמו בסיפור על הכבשה סיפרתי לה על חנה שאותי שוב העליבה, על הציור שהמורה שכחה לתלות בכיתה וגם על איך שהכנתי לתולעת המשי את ביתה החדש. יום אחד כשחזרתי הביתה מבית הספר ועליתי אל הגג, אל הארנבת הרכה, לא ראיתי אותה שם. וכששאלתי לאן היא נעלמה, ליטף אחי את ראשי ואמר לי: אמא בישלה היום את הארנבת. כעסתי נורא, בכיתי כמו שילדות יודעות לבכות ועל לחיי זרם ים של דמעות. שבועיים לא דיברתי עם הוריי. שנים לא התלהבתי מבשר. היום אני גם יודעת למה. שנים לא יכולתי לראות עוד דם ואף פעם לא הבנתי למה ביום הכיפורים התרנגולת המסכנה הזאת צריכה לכפר על מעשים שלא היא עשתה. ורק כאשר מישהי הציפה את הפורום, בו אני חברה, בכמה תמונות והסברים מאוד ציוריים על איך מגדלים את החיות אותן אנחנו אוכלים, חזרה אותה הרגשת הבחילה. מאז אני לא יכולה עוד לאכול בשר. מאז הבנתי שאם אני אוכלת את חייו של מישהו אחר - חיי לא יכולים להיות שלמים. |
קישורים נוספים: |