| זה מה שעבר לי בראש ערב ראש השנה, וזו הסיבה שאני מתרוצצת ממקום למקום על אופני, מנצלת כל דקה פנויה לתליית מודעות וביקורים בבתי כנסת. מחר מתחילות הכפרות בפתח תקווה, בשוק העירוני ואולי גם בשכונות החרדיות. השוק הוא המקום היחידי שאושר ע"י המחלקה הוטרינרית של פתח תקווה. ואני רצה מבית כנסת למרכזי קבלה, כולי חיוכים וגישה חיובית, מפארת את מתן הכפרות בכסף, ממלמלת שמותיהם של גדולים בתורה, מציגה פליירים ומודעות בחיוך רחב. בהתחלה חששתי, סיפורים על רגלי תרנגולות שניזרקו על פעילים בשנה שעברה, הידיעה שהשוק בפתח תקווה מלא בפירות רקובים ושאינני אוהבת להכנס לתוכו ביום יום, אבל כמו שנאמר - "שליחי מצווה אינם ניזוקים". במקום לזרוק עלי עגבניות הציעו לי הצעות עבודה ומים, כיבדו אותי בפרוסות אננס טרי והציעו סיוע בהדבקה. ניסו להסביר לי שלא צריך להשתמש בתרנגולות, הרי בכסף יש משמעות רבה יותר, כסף הלא מניע את העולם.... חזרתי מיום ראשון בשוק, לא היה סוחר אחד שניסה להביע תמיכה בכפרות, כמעט בכל דוכן בו הצעתי לתלות את הפשקוויל שמפיצה אנונימוס, נענתי בשימחה וברצון. נדמה כי תשעה מתוך עשרה מקומות איפשרו לי לתלות בשיטחם. לא ציפיתי וחזרתי הביתה מוצפת בתחושה של אהבה ותקווה. מחר יתחילו בכפרות, ואני אלך שוב, לתלות פליירים נוספים, לחלק לקהל ולתעד. מחר יהיה קשה יותר, אבל לי יש מטרה השנה, להציל שתי תרנגולות. ואני אצליח. |
| יום שלישי בשוק של פתח תקווה היה נורא, ועדין הרבה יותר טוב ממה שצפיתי. מצרפת תמונות והסברים, ראו הוזהרתם. |
| ככה זה מתחיל התרנגולות סגורות בחדר. יותר טוב משציפיתי... הן היו בצל, לא היו מים, אבל לפחות הן לא כלואות בכלובים קטנטנים. יושבות מכווצות בפינות, מתחת לדברים גדולים. שקטות ולא זזות, ספק מהפחד ספק בשל אותו עיוות תורשתי שכמעט ומונע מהן לעמוד על הרגלים. |
| תציצו מעל ותבינו מה מניע את הכל תציצו מעל ותבינו מה מניע את הכל, המוכרים בכלל לא היו דתיים, או לפחות לא חבשו כיפה. |
| מגיעה קונה, ומבקשת תרנגולות מלא הסל הן נלכדות ומונחות בכלוב. על פי ההלכה מספיקות שתי תרנגולות, זכר לזכרי המשפחה, נקבה לנשות המשפחה. זה לא באמת שינה לה. נכון שאפשר לעשות כפרות בכסף, אבל תרנגולות זה הרבה יותר מהודר, וכל המרבה הרי זה משובח. |
| ידית נשיאה לתרנגול היא ממלאת כלוב, סוגרת וגוררת אותן איתה בדרך לשוחט, ממש מעבר לפינה. ראשית היא מרימה את הכלוב על צידו, התרנגולות נופלות אחת על השניה. היא לא שמה לב כמובן, כמעט והופכת אותן שוב, ראשן כלפי האדמה, אבל המוכר מעיר לה. סימן לאנושיות? במידה מסוימת להן יותר פשוט. לקוחות אחרים ביקשו ידית נשיאה, וקיבלו תרנגול ששקית נקשרה לרגליו. |
| בשביל מה אלוהים ברא להן כנפים? אחרים אפילו את לא טרחו לבקש "ידית נשיאה", בשביל מה אלוהים ברא להן כנפים? |
| משם הולכים לשוחט גם כאן וגם אצל השוחט ממש לא מרוצים לראות אותנו בשטח. אני, בחצאית ובמראה צנוע, מספרת שהתמונות מיועדות לעבודת הבגרות שלי בנושא תרבות יהודית. אותם זה לא מענין, לא מוכנים למצוא את עצמם בטלוויזיה. ממה אתם מתביישים אני שואלת, והם לא עונים, רק צועקים צנעת הפרט. אני מסבירה שלא באתי לצלם אנשים, אבל השוחט מודיע שלא ימשיך לשחוט כשאני עומדת עם המצלמה. מצידי זה בסדר השבתי. הם צועקים ומאיימים, מי בכוחו של השם ומי בעורך דין ומשטרה. מסיטים את ידי - מי שומר כאן נגיעה? אני מבהירה להם שביררתי בעיריה לפני שבאתי ושנתונה לי הרשות לצלם, הם ממשיכים לצעוק עד שמגיע הפקח של השוק ומסביר להם שממש לא משנה לו מאיפה אני, כל עוד אני לא עומדת בתוך החנות מותר לי לצלם כמה שאני רוצה. שתי דקות אחר כך הוא לוקח אותי הצידה ומבקש שאזהר, "האנשים בשוק אינם אנשים רגילים, אני לא רוצה שיפגעו בך, צלמי מהר והיזהרי". הוא מספר שבשנה שעברה עשו את הכפרות אצלו במשרד והריח לא יצא שעות אחרי שהתרנגולות נעלמו. אני משתתפת בצערו ותוהה כמה זמן יקח לכתם הנפשי להעלם. את כתמי הדם די פשוט לשטוף, כשהם טורחים. |
| השוחט תופס את התרנגולים אחד אחד שואל על מי כפרתם, מנופף בעדינות יחסית ובמהירות שולף סכין. |
| והשוחט שחט אני מנסה לצלם את רגעי השחיטה אבל השוחט מהיר מהמצלמה. תוך שניה הגרון משוסף והתרנגות מועלמת בתוך המשפך שמתחת, רק רגליה מבצבצות החוצה וממשיכות לבעוט שתי דקות ויותר אחרי השחיטה. |
| היא עוד לא מפסיקה לפרפר היא עוד לא מפסיקה לפרפר והוא כבר עובר לבאה בתור. |
| אפילו השוחט לא מישיר מבט אפילו השוחט לא מסוגל להתבונן להן בעינים? הן מוסתרות במשפך עד שהפסיקו לבעוט. הזמן נראה אין סופי בשעה שאני סופרת שניות, מאה ואחת, מאה ושתיים... רואה אך מסרבת להבין. בינתיים, ברקע, הוא מספר שרבים תורמים את התרנגולות לצדקה, ככה ברור שהן יגיעו למאכל והכסף לא יעלם באיזו עמותה. איך אפשר לאכול את היצור שצווח לפני שניה כשאחזו בכנפיו? אפילו הוא לא מישיר מבט, ואני רואה את הדם שמתחיל להשפך מתחת לארגזי המשפכים. המהדרין מכסים את הדם באדמה, כאן שופכים עליו אקונומיקה פעם בחצי שעה. |
| התרנגולות נשלפות מהמשפך התרנגולות נשלפות מהמשפך ומושלכות כלאחר יד לשקיות ולקופסאות, חזרה למקום בו נקנו, שם יש מכונת מריטה וכריתת רגלים. אני מעודדת מהאמונה שלפחות כאן עובר מספיק זמן, והן באמת מתות לפני שמורטים ושולקים אותן. |
| אסור שתרנגולת תראה איך שוחטים את חברתה תרנגולים נוספים מגיעים ונשחטים, גוויות נערמות ונלקחות, תרנגולות חדשות מגיעות בארגזים מוכתמים בדם אחיותיהן. הקשיש שיושב בדוכן וגוער בי על חוצפתי שאינני מוכנה להפסיק לצלם ומסביר שאסור שתרנגולת תראה איך שוחטים את חברתה. |
| שברים וטרפים בזו אחר זו הן עוברות. מתחתיהן בשעה זו לרוב קשישים וקשישות. שימו לב לחלקי הגוף חסרי הנוצות. אני תוהה לגבי שברים וטרפים, כמה כנפים נשברו כאן בשחיטה והשוחט לא שם לב? אני כמעט ומחליטה לקנות זוג תרנגולות ולשחררן בגינה הציבורית, ואז נזכרת שלא ישרדו. הן כל כך מעוותות שללכת הן לא מצליחות. הן בסך הכל אפרוחים שהוצאו מפרופורציות, אפילו הכרבולת לא צמחה לגודל המלא. השוחט מאשר - הן בנות חודשים, אך הלב כבר לא מצליח להזרים מספיק דם כדי לאפשר להן ללכת שלושה צעדים בלי ליפול. |
| ביד אחת גוויה, ביד השניה פעוט ואז מגיע הפעוט. הוא נראה בן פחות משלוש, לא מדבר, נגרר אחרי סבו וליבי נשבר. למרות שהבטחתי לעצמי לא להתערב בשחיטה, למרות הידיעה שזה מאבק אבוד, אני פונה אל הסב בתחינה שיעשה כפרות בכסף, שירחם על נפש נכדו ועל התרנגול, מציגה בפניו את פלייר הכפרות שתלינו עוד קודם. והוא? לא מבין, לא עברית ולא רגש, מסמן לשוחט ומצביע על הילד, משלם והתרנגול מסובב ונשחט. ואז הם הולכים, ביד אחת גוויה, ביד השניה פעוט, ואני מתבוננת מאחור ולא מבינה אילו חטאים הוא ניסה למחוק. ואיך הוא לא מבין שהשחיטה הזו היא חטא שנוסף לרשימה שלא יכלה להתקיים. |
| נגמר המקום במצלמה וחוזרים הביתה בדרך אני שואלת את דדי מה לדעתו יקרה, האם אני אשבר ואתן לכאב שהסתרתי בשעתיים האחרונות לצאת? או שאולי אמשיך להדחיק אותו בפנים תחת מסווה הציניות לנצח? מגיעים הביתה ואני נמלטת למקלחת, מנסה לשטוף מעלי את המראות ללא הצלחה, ממשיכה ורואה רק אדום, נקרש לאט על הריצפה ומתחיל להראות כמו צבע גועש. אחרי כמעט רבע שעה מתחת לזרם אני יוצאת, מתכרבלת בתנוחה עוברית על המיטה, מנסה למצוא שוב אנושיות בעזרת החיבוק של דדי. האמינו או לא, השוחט עשה עלי רושם של אדם נחמד ונאור. המוכרים היו חבר'המנים שהקציבו לי שתי תמונות בהתחלה ואז שכחו ועזרו לי להגיע לתמונות המוצלחות ביותר. הקצב מהדוכן שליד צעק "רוצחים" במשך רבע שעה בחיוך ענקי שהדביק גם אותי. הקשישים שעברו שם יכלו להיות סבים של חברי הטובים. אחת מהנשים שצעקה הכי הרבה פתאום זיהתה אותי, היא היתה המטפלת של אחותי הקטנה בצהרון שנה שעברה... פתאום היא כולה חיבוקים, ואני מתחלחת, היא ניחמה את אחותי הקטנה כשהיתה נופלת בגינה, אבל עכשיו היא רצחה יצורים תמימים. אבל היא אדם טוב, לא? מה היא אנושיות? כמעט כולם התגוננו, למרות שלא תקפנו. רק עמדנו וצילמנו. אבל הם לא רוצים להיות מצולמים. מה קרה? אתם חוששים שהילדים והנכדים יתפסו אותכם בקללתכם? אז תפסיקו! - כל אותם אנשים נפלאים שתמכו בפעילות השטח שלפני, כל אותם שתלו את המודעות שחילקתי בפתח חנותם. ועדין זה קיים. שנה אחרי שנה. נמשיך להזכיר לכולכם - התבוננו ואל תסיטו מבט! ראו אותם מתים, ועיזרו לעצור. אם אפילו השוחט לא היה מסוגל להישיר מבט ולראות את התרנגולת מתה, איך זה ימשיך? |
קישורים נוספים: |