רפובליקת בנענע

אני בהמה גאה
ממצעד הגאווה למצעד הבהמות
מאת:רונאל ברזילי11:47 28-4-2007
לפני מספר חודשים תוכנן מצעד גאווה בין-לאומי בירושלים, דבר שהרגיז מאוד אוכלוסייה חרדית גדולה' שהחליטה לערוך מצעד נגד מצעד הגאווה, שייקרא "מצעד הבהמות". בהודעה לעיתונות נכתב:

"...אל מול כוונתם של אנשי הקהילה ההומו-לסבית לקיים מצעד התועבה בחוצות ירושלים, מארגנת תנועת קוממיות את מצעד הנגד - מצעד 'כבהמות נדמו'. 'מצעד הבהמות' יצעד באותו מסלול ממש, מגן הוורדים לאצטדיון גבעת רם. במצעד ישתתפו מאות בני אדם שיצעדו לצד בעלי חיים שונים כסוסים, חמורים, כבשים וכלבים, וישדרו מסר ברור לפיו מרבית החברה בישראל חשה סלידה ושאט נפש מקיומו של המצעד, ואינה רואה בו חלק מן הנוף הישראלי הלגיטימי, אלא התנהגות בהמית."

הרעיון למצעד שכזה זעזע אותי ופקח את עיני למארג קשרים שבין דיכוי בעלי החיים לדיכוי הומוסקסואלים ולסביות. אני מניח שבשלב זה רבים מרימים גבה ותוהים מדוע אני מקשר, חלקכם אפילו מעט מזועזעים מכך שאני מעז להשוות בין דיכוי בני אדם ובין דיכוי של בעלי חיים. במאמר זה אני עומד להסביר מדוע אני חושב שלא רק שיש מקום להשוואה, אלא שדיכוי אחד נגזר מהשני.

בבסיס כל דיכוי עומד האינטרס של המדכא
בבסיס כל דיכוי עומד האינטרס של המדכא. על מנת להשיג את צרכיו הוא ממציא נימוק המצדיק את הדיכוי. הטריק בו משתמשים המדכאים הוא הצגת המופלים לרעה כנחותים, אשר לפיכך אינם ראויים לזכויות.
תפיסת האחר כנחות, אינה תפיסה שבוקר אחד אנחנו פשוט מתעוררים איתה, אלא היא תפיסה שנבנית בחברה שבה אנו חיים. הבניה חברתית היא המונח המשמש לתיאור התהליך הזה שבו א/נשים יוצרים קטגוריות שונות בראש שלהם ומגדירים את יחסי הכוח בין קטגוריות אלה, ובכך יוצרים את ההיררכיה של מדכא מדוכא. אנחנו נולדים לתוך עולם של קטגוריות, של ההבניות החברתיות של מחנכינו (ההורים, מערכת החינוך, הטלוויזיה), ולכן אנחנו תופסים את הקטגוריות האלה כמשהו טבעי. כך למשל, נשים מדוכאות באופן שיטתי כיוון שהן הובנו כנחותות באופן "טבעי".ההבניההזו התאפשרה דרך ייחוס של תכונות שונות לנשים (כגון חוסר רציונליות, רגשנות יתר, נטייה להיסטריה וכדומה), אשר לא רק שאינן תואמות את המציאות, אלא שגם לו היו נכונות, ממילא לא היה בהן בכדי להצדיק את שלילת זכויותיהן או את הדחתן למעמד נחות מזה של הגברים. באופן דומה, הייחוס של נחיתות, פרימיטיביות ותכונות שונות המיוחסות לבהמות לאפריקנים, היוו עילה לשלילת זכויותיהם ושעבודם בידי האדם הלבן.

סביב הבניות חברתיות אלה נוצרות אידיאולוגיות מפלות, ובאופן זה הן מאפשרות שלילת זכויותיהן של קבוצות שונות לאורך ההיסטוריה. למרות שחלו לאורך השנים שינויים מרחיקי לכת בהתייחסותנו לאפליה, אחד מהדברים הבולטים העולים מניתוח של אידיאולוגיות מפלות הוא שכמעט תמיד הקבוצה המופלית מוצגת כחייתית. ההפרדה היסודית בין בני האדם לבעלי החיים סיפקה אמת מידה, אשר לפיה החלו אנשים ועמים שונים לשפוט זה את זה. אם מהות האדם עומדת על מערך תכונות מוגדר, שעם מרכיביו נמנות התבונה, יכולת הדיבור, התרבות או הגינונים, מכאן שכל מי שאינו ניחן באשכול תכונות זה במלואו, ניתן להחשיבו כ"תת אנושי" או "חייתי", ולכן גם כמי שאינו זכאי לזכויות או התחשבות מוסרית. זאת אומרת - היות וניתן לנצל ולטבוח בבעלי חיים, לבני אדם "חייתיים" ניתן לעשות את אותו דבר.
בכך תפיסה זאת, לא רק שסיפקה דגם והשראה לשעבודם של בני אדם, היא אף הניחה את היסודות לחשיבה היררכית, שקראה לכיבושם וניצולם של "הגזעים הנחותים", כשהן משפילות גזעים אלו לדרגתן של חיות לא-אנושיות כדי לעודד ולהצדיק את הכנעתן.
כך למשל, בשנים שקדמו לטבח שנערך בבני העם הארמני, נהגו הטורקים העות'מנים להתייחס אל הארמנים בכינוי "רג'ה" (בקר), הנאצים התייחסו אל היהודים כעכברושים ובני שבט ההוטו התייחסו אל בני שבט הטוטסי כאל חרקים. רמיזות מעין אלה למעמדם התת-אנושי של אויבים עלולות להתברר כמבשריה המוקדמים של הקזת דמים המונית.

התפיסה המפלה היא תפיסה היררכית שבתחתיתה בעלי החיים. תוך פירוק ההתייחסות המפלה שלנו כלפי בעלי החיים הלא אנושיים (הרי גם אנחנו בעלי חיים) נגלה שמערכת הדיכוי שאני מפעילה לשם הנחתת (מלשון נחות) בעלי חיים לא אנושיים, זהה למערכת הדיכוי שאני מפעילה לשם הנחתת בעלי חיים אנושיים. קיים פה אינטרס - תפיסת בעלי חיים כנחותים, מאפשרת לראות אותם ככלי ולהשתמש בהם. קיימים נימוקים רבים: "בעלי חיים לא מרגישים כאב" ו"לבעלי חיים אין מודעות". אף על פי כן, מהבחינה היחידה הרלוונטית לשאלה - האם בעלי חיים לא אנושיים זכאים להגנה מפני ניצול, התעללות סבל והרג - יש בינינו דמיון מכריע. סבל, כאב ורגש הם דברים המשותפים לכולנו - בעלי חיים אנושיים ולא אנושיים כאחד.


חינוך קפדני
במהלך כל חיינו אנו עוברות חינוך קפדני שתפקידו להגדיר את עצמנו כנפרדות מבעלי החיים הלא אנושיים, מלמדים אותנו להתייחס אל בעלי החיים לא אנושיים כנחותים. לאחר שנוצרו קטגוריות ראשוניות של תכונות אנושיות ולא אנושיות, אנו לומדות להגדיר את עצמנו כנפרדות מבני אדם אחרים, באמצעות קיטוב בו צד אחד, הצד שלנו, מקבל את התכונות האנושיות (רציונאליות, חוכמה) לעומת תכונות חייתיות המיוחסות לצד השני (אכזריות, אי ראציונאליות, ייצריות, פרימיטיביות).
בהמשך לכך אנו לומדות להגדיר קטגוריות שונות ולפצל את ה"אני" השלם, לפרוק לחלקים: הגוף שלי, לעומת האישיות שלי. את האישיות שלי אני לומדת להגדיר דרך אוסף קטגוריות מדידות ובכך מפצלת אותו לקטגוריות אלה. דוגמא לכך ניתן לראות במשבצות להגדרת אופי באתרי היכרויות. את הגוף שלי אני לומד להגדיר לאוסף חלקים שגם הם מדידים ודוגמא לכך ניתן לראות בתעשיית הפורנוגרפיה, או בהגדרת תכונות גוף באתרי היכרויות. אותה הסתכלות מפצלת שמאפשרת לנו להסתכל על פרה ולראות רק את הסטייק, היא שמאפשרת לנו להסתכל על עצמנו ולראות רק שאנחנו נמוכות, שיש לנו אף גדול או שאנחנו שמנות.

לאחר שנקבעו בראש שלנו קטגוריות מופרדות הקובעות מי היא אחת יחידה ומיוחדת שאין דומה לה בעולם לעומת האחר האנונימי, את האחר ניתן, ואולי אפילו מתבקש, לראות ככלי בלבד, כסך חלקים, שבמקרה גם מודבקים ביחד.
תהליך הפיכת האחר לכלי נקרא חִפצון, תפיסת האחר כמשרת פונקציה. תהליך זה מאפשר לגברים רבים לראות נשים כסך חלקי גופן בלבד בפורנוגרפיה, וגורם לכך ששבירת וקטיעת גופם של בעלי חיים לחלקים נראית כה טבעית.
תפיסה זאת יוצרת אפליה, והאפליה מאפשרת לנו לעשות את הדברים האיומים שאנחנו עושות לבעלות החיים, לעצמנו ואחת לשנייה, כאשר ביצוע דברים איומים אלה מגביר את הניכור ומגביר את הקיטוב, כך שמעגל ההפרדה נמשך.
הניכור יוצר חומת הפרדה היררכית, אשר בצידה האחד נמצאים ה"אנחנו", הנתפסים כעליונים - לדוגמא משפחתנו ומדינתנו, ולעומתם בצידה השני יש את ה"הם" הנחותים, הרחוקים מאיתנו - הפלסטינים, בעלי החיים. כל דבר שאני "העליון" רוצה בו הוא אוטומאטית חשוב הרבה יותר מהצורך הבסיסי ביותר של ה"נחות", כי הוא לא יותר מאמצעי.

משמעות החפצון היא זריקת עוד אוכלוסייה מעבר לגדר ההפרדה, שם חלקיהם הקטועים של פרטיה ייערמו יחד עם חלקי האוכלוסיות שכבר שם, שהרי כל האחר הוא אחד, ובר החלפה לחלוטין. לאחר שהשלם רוקן מערך והפך לאובייקטים שניתן לשלוט בהם, השאלה הנותרת אינה האם זה בסדר לשלוט בהם, אלא רק מי ישלוט בהם.


דיכוי של גאים וגאות
דיכוי של גאים וגאות מתבטא במגוון צורות, אך הכוונה בכולם זהה: ניסיון לגרום לכל הגאות והגאים, לכל הקווירים אי שם, להיעלם. יחסים מגדריים ממושטרים בעזרת אמצעים של אפליה ואלימות כלפי הומוסקסואלים, לסביות, וקווירים אחרים. התפיסה המפלה גאים נובעת מההבניה החברתית המחלקת את קשת הזהויות המיניות לשתי קטגוריות מיניות מותרות. אישה נמשכת לגברים, גבר נמשך לנשים. בהעדר קטגוריות אנושיות אחרות, מי שלא מתאים לזהות החברתית שנבחרה לו (גבר שנמשך לגברים, או אישה שנמשכת לנשים), נותר ללא זהות אנושית קבילה, כי אם את/ה לא גבר ולא אישה, אז האם את/ה בן אנוש בכלל?

האמירה מאחורי "מצעד הבהמות" היא: כאשר העדפותיכם המיניות אינן תואמות את ההעדפות ה"נכונות", אתם הופכות ללא אנושיות. הבדל זה בינינו לביניכם הוא מספיק גדול כדי לזרוק גם אתכם אל מעבר לגדר ההפרדה המלאכותית שנבנתה אל מחוץ לתחום האנושי. ההבדלים בין בעלי חיים אנושיים לבעלי חיים לא אנושיים מנוצלים כדי לייצר היררכיה.
תהליך הריקון מערך מכשיר את הקרקע לאקט אלים פיזית, כי ברגע שגאים וגאות נחשבות/ים לבהמות, אפשר לעשות להם מה שעושים לבהמות - מענים ושוברים את גופם.

בעולם אידיאלי, שבו לא קיימת ההיררכיה בין חיות אנושית ללא אנושית, אין משמעות להשוואת אוכלוסייה אחת לאחרת, היות וסולם ההיררכיה לא קיים ולכן אינו יכול לשמש ככלי לדיכוי.
מצעד הבהמות מזכיר לי חיבור שנכתב בשנת 1729 ע"י תומאס טיילור, בשם "אישוש זכויות בעלי החיים", כסאטירה על מאמרה של מרי וולסטונקראפט הפמיניסטית "אישוש זכויות האישה". תומאס טיילור הדגים כי ניתן להכיל את טיעוניה על נשים גם על בעלי אחרים, וקיווה שבכך יגחך את המאבק הפמיניסטי.

עלינו לזכור כי כל עוד קיימת היררכיה יהיו כאלה שיימצאו בתחתיתה.
"מצעד הבהמות" - מצעד הדיכוי, הוא מצעד הגאות והגאים, אחיותינו בעלות החיים האנושיות ואחיותינו בעלות החיים הלא אנושיות. כאשר מדכאים אחת מאיתנו מאפשרים את הדיכוי של השאר, ולכן עד שכולן תהיינה חופשיות מדיכוי, אף אחת לא תהייה חופשייה. כל עוד נמשיך לדכא את בעלות החיים הלא אנושיות הסולם ההיררכי ימשיך להתקיים. כדי לשחרר את בני האדם יש לשחרר גם את בעלות החיים, ולתפוס את בני האדם כבעלי חיים ואת בעלי החיים כבני אדם.


התנגדות אפקטיבית לחיפצון ולניכור
קיימים דברים רבים שאנחנו יכולות/ים לעשות כדי להתנגד בצורה אפקטיבית לחיפצון ולניכור בסביבתנו, בעיקר דרך הרכבה והאחדה:
למשל, לנסות להסתכל על עצמנו כעל ישות שלמה ולא כעל אוסף חלקים הטעונים שיפור.
לא להסתכל על אחרות במבט מחפצן ופורנוגראפי, אלא במבט אמפתי לנסות להתחבר אליהן ולא לראות אותם כאובייקט בלבד.
לראות את אחיותינו בעלות החיים הלא אנושיות כפי שהן יצורים שלמים וייחודיים אשר חווים מצוקה וסבל והנאה, ולא סך חלקיהם האכילים.
לא להעיר הערות שיגרמו לאחרות להרגיש מנוכרות מגופן.
להבין איפה אנחנו משתתפות בדיכוי ולהפסיק את זה. ליצור קואליציות עם קבוצות אחרות שנאבקות לשוויון.
לספר לאחרות כמה ולמה הן חשובות- כולנו צריכות להרגיש נאהבות.


מקורות ותודות
מקורות בהם השתמשתי:
כל יום הוא טרבלינקה - צ`רלס פטרסון
(שיח)רור בעלי חיים - ניתוח השיח בשלוש מערכות למען זכויות בעליי חיים- טלי מילשטיין
מאמריה המעולים של פטריס ג`ונס, שניתן להוריד מהאתר שלה- http://www.bravebirds.org/


תודות: יש כמה א/נשים שהייתי ממש רוצה להודות להם על תרומתם העצומה למאמר זה- יעל, טלי, יוספה ונועה תודה רבה! ואולי יותר מכולם לפטריס ג`ונס.


*במהלך המאמר ניסיתי לנקוט בגישה המזגזגת בין לשון זכר לנקבה וזאת מתוך היכרות עם השפה העברית הסקסיסטית



קישורים נוספים: