| היום הלכתי באלנבי, ממהרת נורא, וראיתי בזוית העין אשה, מבוגרת, כחושה, עצובה, עם עיניים כבויות, יושבת עם שלט קטן "חג האהבה", בעברית רצוצה. נשברתי. הלכתי וקניתי לה כוס תה גדולה, סוכר בצד, ועוגה חמה טרייה גדולה וטעימה, ונתתי לה אותם עם החיוך הכי הכי שיכולתי. לא היה לי ארנק אתי, הסברתי למוכר שמכיר אותי, והוא נתן לי (לבקש עבור אחרים אני יודעת מעולה), מחר אני חוזרת לראות אם היא שם ולשלם לו. מאז היום אחה"צ אני חושבת : איך רוב הציבור חוגג את החג האהבה, איך יש בעצם כל מיני סוגים של אהבה, איך מבזבזים אנשים על מתנות חסרות משמעות, יוצאים לחגוג ולעשות דברים שבינם לבין אהבה אין תמיד קשר, איך גילויי התנהגות וקודים מסוימים נחשבים כאהבה אבל בעצם הם לא, ואיך רואים אנשים מסוימים את האהבה.     חג אהבה לאהוב, זה לא רק לפי כללים, או אנשים, או יצורים מסויימים, או את את היפים, או המכוערים והמוצלחים, והמצליחנים.... לאהוב זה גם לחוס על החלש, לגלות חמלה, אבל ממש- אפילו לאויבך כשהוא שפל ומך, ולא להכות בו גם כשהוא מועד וחלש. לאהוב זה גם את חברך, בשעת כעס, מריבה, ואי הסכמה, גם בשעה קשה כשהוא זקוק לך, ואפילו גם כשלא נוח לך.... לכן לדעתי את חג האהבה, העם הזה צריכים כולם להפסיק לחגוג בארועים קישקושים ומתנות חסרי טעם ומשמעות, עדיפים דברים אמיתיים מעשיים. כמו לתת אוכל ליצור חי הגר ברחוב, אימוץ חייה עזובה חסרת כל, או עזרה למי שלא שפר עליהם גורלם, חג אהבה, אבל ממש, לא סתם.  |
קישורים נוספים: |