כן, כן, הייתי בברזיל, וזה נפלא כמו שזה נשמע  היה נהדר, למרות שאני לא בטוחה שמה שאני אזכור משם זה דווקא את האוכל... לטובת הנוסעים בקרוב וברחוק, אני מצרפת את פירוט החוויות שלי. |
| כללי הברזילאים מדברים פורטוגזית, רק פורטוגזית. הם ברובם לא מבינים אנגלית, והדבר הכי חכם שעשיתי עם הגעתי היה ללמוד איך אומרים בפורטוגזית שאני צמחונית ואיך לבטא ולקרוא את שמות כל הדברים שאני לא אוכלת. לידיעת הציבור, Frango = עוף, carne = בשר, atum = טונה, ovos = ביצים, Frutos de mar = פירות ים. זה עזר לי להבחין במבט מהיר אם סנדוויץ כולל עוף (הוא בדרך כלל כן), ועזר לי לוודא עם מוכרים ומלצרים אדיבים שהמנה שלי בוודאות לא כוללת שום דבר לא ראוי, כי ההגדרה שלהם לצמחונות היא די מעורפלת. |
| הטיסה לברזיל טסתי בחברת איבריה, שאני לא ממליצה עליה מהרבה סיבות, אבל לפעמים אין ברירה. כיוון שאין טיסות ישירות לברזיל, טסתי עם קונקשן, מה שאומר שיצא לי לאכול 3 ארוחות – שהיו כולן ואריציה על אותו הדבר. המנה הצמחונית בטיסות הלוך כללה... ירקות מאודים. זה היה לא רע, אבל הדרך היחידה שלי לשבוע מזה היה לאכול לצד זה לחם. הרבה לחם. המנה כללה תפוחי אדמה, לפעמים תרד, לפעמים שעועית, עגבניות ואולי עוד דברים שאני כרגע לא זוכרת. לצד זה הוגשו לי פירות (במקום קינוח העוגה המסורתי שבארוחות הרגילות). בעצירת הביניים בספרד, האופציות הצמחוניות היחידות בשדה התעופה היו יוגורט, מאפים כמו קוראסונים, וסנדוויץ` בגט עם מאפה תפוחי אדמה בתוכו. כל השאר, אפילו הסלטים, היו בשריים. בטיסה חזרה מברזיל הופתעתי מאוד לטובה: המנה הראשונה כללה אורז, תערובת מבושלת של משהו שאני מניחה שהיה מורכב מסויה, וירקות מבושלים (אופס, שכחתי מה). לצד זה היתה מנה כפולה של פירות. המגש כלל גם מיץ תפוחים, דבש, וריבת דיאט (למה דיאט? לאלוהים הפתרונים. בארוחות הבשריות הוגשה ריבה רגילה). המנה השניה בטיסה הארוכה היתה מיועדת להיות ארוחת בוקר והיא כללה סנדוויצים מלחמניות עם גבינה לבנה קשה כלשהי שאני לא מזהה, עם חסה, עגבניה ועשבי תיבול (הגרסה הבשרית היתה דומה רק שהסנדוויצ`ים הכילו נקניק). יצאתי מאוד מרוצה מהארוחות הללו, אבל עבור טבעונים הן כנראה פחות מתאימות. בטיסת ההמשך עם אל על (תודה לאל!), הוגשה לי מנה שכללה מעין עלי לזניה מאוד שמנוניים, עם קוביות טופו וירקות כמו חצילים ועגבניות. לצידם הוגש סלט חומוס, וסלט שכלל תפוחי עץ וגזר (מוזר כמו שזה נשמע). כמו כן הוגש יוגורט תות על בסיס חלב. |
| שדות תעופה ומזנונים בגלל גודלה העצום של ברזיל, יצא לי לטוס במספר טיסות פנימיות, ולהזדקק לארוחת צהריים בשדה. כמו כן, לעיתים בכל מיני אתרי תיירות אופציית המזון היתה מזנוני סנדוויצ`ים וחטיפים ולא ארוחות ממש. במקומות כאלו המצב לא מזהיר. בברזיל אוהבים לשים בכל דבר עוף, בשר או טונה. האופציות הצמחוניות במקומות כאלו הן מזעריות עד לא קיימות. במקרים רבים האופציה הצמחונית היא או משמינה (מאפין, חטיפים עתירי שומן וסוכר), או גבינה צהובה. פשוט כך, גבינה צהובה. הסנדוויץ המקובל באיזור כולל ham & chesse, כך שהאופציה הצמחונית היחידה שהם מצליחים לחשוב עליה היא cheese. אכלתי הרבה גבינה צהובה, ואני בכלל לא אוהבת גבינה צהובה (שוב, לטבעונים יהיו חיים יותר קשים כאן). אופציה מקובלת נוספת היא לחם תפוחי אדמה שכולל בתוכו משהו גבינתי חם ולא טעים (לדעתי). |
| חוויות במסעדות באופן כללי, הברזילאים מקסימים ותמיד רוצים לעזור. כך שברגע שהם הבינו שאני צמחונית, הם תמיד ניסו להציע לי אופציות ולפעמים להכין אפשרויות שלא קיימות בתפריט לטובת הארוחה שלי. מצד אחד, האוכל בברזיל לא מאוד ידידותי לצמחונים כי הוא מבוסס הרבה על עוף, בשר ופירות ים, בכל ואריאציה אפשרית, ולעיתים התפריטים לא כוללים שום אופציה צמחונית. מצד שני, הצלחתי במקרים רבים, אחרי הרבה גמגומים ונפנופי ידיים להוציא מהם מנה צמחונית. בסלבדור (באהיה) יש מנה מסורתית המבוססת על תבשיל קדירה בשרי, שלצידו מוגשת מנת אורז לבן או פירה מתפוחי אדמה. לכן, אפשר בקלות לקבל בנפרד גם את מנת האורז או תפוחי האדמה וליהנות מהם. במקרים אחרים הסכימו לסייע לי באופן יצירתי – במקום מנה בשרית שכללה לצידה ירקות, הציעו לי רק את הירקות על הגריל, במקום אחר במקום פסטה פירות ים הכינו לי במיוחד פסטה צמחונית עם רוטב עגבניות. וכמובן אפשר בכל המקרים (כמעט) לקבל סלט ירקות (שהוא אף פעם לא ירקות קצוצים אלא תמיד חתוכים לפרוסות). בסלבדור, הסלטים כללו הרבה פעמים שילוב של ירקות ופירות (כך כללה מנת הירקות בגריל גם בננה בגריל – בחיי, וסלטי ירקות הכילו גם פרוסות תפוחים ומנגו). בריו דה ז`נרו, הסלטים חזרו להיות על בסיס ירקות בלבד, אבל לפעמים כללו גם ביצה קשה או איזה סלט מיונז שצריך לדעת לבקש שלא יהיו במנה. מה אני אגיד לכם, אני מאוד אוהבת אורז, למעשה המאכל שאני הכי אוהבת זה אורז, אפילו פעם הכרזתי פה בפורום שאם יש אוכל שאני מוכנה לאכול ללא הפסקה זה אורז – אבל בשלב מסוים בברזיל, נמאס לי מאורז. אורז עם סלט בצהריים, אורז עם סלט בערב, אורז עם סלט בצהריים, אורז עם סלט בערב – התחלתי לחלום על אלטרנטיבות. האורז הוא מנה בסיסית שנכללת בכל תפריט שנתקלתי פה. בדרך כלל אורז לבן, לפעמים אורז לבן עם ירקות (יש גרסה נפוצה עם ברוקולי, ויש אורז יווני שכולל ירקות – שהייתי צריכה לבקש במיוחד שלא יכלול ham). עוד גרסה מסורתית של האיזור היא אורז ושעועית שחורה. לכאורה קלאסי לצמחונים, אבל בפעם היחידה שניסיתי, הגבתי אליה לא טוב, אז אני לא יכולה להמליץ עליה. אולי לאחרים היתה חוויה יותר טובה איתה. אבל למעשה, בברזיל יש מגוון מסעדות די רחב, הרבה מסעדות איטלקיות, הרבה מסעדות יפניות, קצת מסעדות הודיות ועוד הרבה אפשרויות. אני נפלתי על מסעדה הודית לא טובה ומסעדה איטלקית לא טובה, אבל בהזדמנות אחרת יצא לי לאכול את אחת הפסטות הטעימות בחיי. ההמלצה הכי טובה שאני יכולה לתת זה לבדוק טוב טוב עם המלצר מה יש במנה ולוודא מספר פעמים שהיא לא כוללת מרכיבים שאתם לא אוכלים. אגב, זמן ההמתנה למנות מרגע ההזמנה עמד ברוב המקרים על 30 דקות, גם כאשר המסעדה היתה מעוטת סועדים, וגם כאשר המנה שהוזמנה היתה מאוד פשוטה. למה? לא הצלחתי להבין, והתחלתי לפתח תיאוריות שאולי זה אלמנט טקסי. חוץ מזה, ברזיל יפה, מעניינת, מושכת ומקסימה. עזבו אתכם מאוכל, פשוט קחו את עצמם וסעו לשם |
כמה פרטים ששכחתי זה מידע נפוץ אבל בכל זאת: ברזיל עמוסה בפירות. יש המון סוגי פירות זמינים וטובים: בננות, אננס, תפוזים, קלמנטינות, שזיפים, ענבים, מלון, פאפיה (עוד לא נתקלתי במישהו שהפרי הזה טעים לו. יש מתנדבים? ). אומרים שיש גם דוכני מיצי פרי רבים, אבל לא יצא לי. יש בריו ברי סלטים ומסעדות בריאות. לא יצא לי לחפש אותם, אבל זה אפשרי וקיים. הדיאטה לא זרה למקומיים, אם זה רלבנטי למישהו. יש הרבה מאוד מוצרי דיאט, הן בחנויות מכולת, והן בארוחות הבוקר במלונות שבהם אכלתי. לחמים, ריבות דיאטטיות, חלב דל שומן, חטיפים דלי קלוריות, גרסאות נטולות סוכר למיצים ועוד. לגבי הערך התזונתי והבריאותי אני לא מבטיחה |
| איך ביקרתי באצטדיון הגדול בעולם (כמעט) יום לפני שהפועל תל אביב אהובתי פגשה את האלופה הירוקה בבלומפילד, למאבק על כבוד יוקרה ומורל, אני ישבתי ביציע של בוטפוגו, במשחק גורלי לא פחות, באצטדיון שנחשב בעבר לגדול בעולם. היציעים של מרקנה, ריו דה ז`נרו, ברזיל, היו מלאים בעשרות אלפי אוהדים לבושי חולצות מפוספסות שחור ולבן, שעודדו את הקבוצה המקומית בוטפוגו (אחת מתוך 4 קבוצות כדורגל בריו, הפופולרית ביניהן היא דווקא פלמינגו ששיחקה למחרת), במשחק מול היריבה הקשוחה סנטוס מסאו פאולו. פוגו, כשם החיבה בפי אוהדיה, נושקת לעשיריה השנייה בליגה (מתוך 20 קבוצות), והגיעה מלאת מוטיבציה להיכנס באורחת החזקה שמתחרה על ראש הטבלה. ההימורים דיברו בביטחון על כך שסנטוס המובילה תדרוס את המקומית הנידחת. לאט לאט חלחלה לתוכי ההכרה: קניתי כרטיסים ליציע של הלוזרים. לנסוע עד לריו כדי לעודד את האנדרדוג בדרך לתבוסה כמעט ודאית? ישר הרגשתי בבית. הלב שלי התמלא בסימפטיה להמונים שממלאים את האצטדיון העצום וחורכים את גרונם בשירה, והרגשתי קרבה והזדהות גדולים – גם אני רוצה לשלוח את הנמרים מהעיר המפוייחת והמכוערת סאו פאולו (ביקרתי בה שבוע לפני כן ועדיין לא התאוששתי) עם הזנב בין הרגליים הביתה! המשחק התחיל, עם שליטה כמעט מוחלטת של המקומיים במגרש. התקפות יפות, הגנות מבטיחות, שליטה בכדור, והופה, בדקה ה-18 אחד אפס לטובים. הקהל, כמו קהל, קרא ושרק וקפץ ושמח. גם אני קראתי ושרקתי וקפצתי ושמחתי, תוך כדי שאני מסתכלת על עצמי ומזכירה לעצמי שעד לפני שעה קלה לא הכרתי בכלל את הקבוצה הזו. אבל הלב כבר נפתח לאוהדים ששרו ``פווווו-גו, פוווווו-גו``, ואני שחררתי קצת מקום אדום לטובת הברזילאים הלהוטים לניצחון. אבל זה לא נגמר כאן. היריבה הלבנה לא רצתה להניף דגל בצבע החולצה, ומיהרה להשוות: 1:1. איבוד מהיר של היתרון? כבר אמרתי שהרגשתי בבית. בשלב הזה הוכיחו המפוספסים שיש להם אופי, הבקיעו בדקה ה-43, והורידו את המשחק למחצית עם יתרון 2:1. אחרי שלושה שערים במחצית ראשונה, לא ידעתי למה עוד אפשר לצפות בהמשך. בינתיים קניתי פופקורן. המחצית השניה נפתחה, כשהאורחת חמושה ברצון עז להצדיק את השם שיצא לה ולנפנף מעליה את הזבובים הטורדנים שמנסים לחגוג על חשבונה. כמו קבוצה גדולה באמת, היא הצליחה. היתרון נמחק עם 2:2. כמו קבוצה עוד יותר גדולה, השוויון רק פתח את התיאבון והיא המשיכה בדריסה עם הבקעה נוספת. אנחנו עם 3:2 לרעים, והמשחק מתקרב לסיום. רגעי התהילה התחלפו באכזבה ותשישות. לרגע חשבנו שננצח, אבל עכשיו חוזרים למציאות. או שאולי לא? אנדרדוג אמיתי, כפי שיודע כל אוהד של הפועל תל אביב, מצליח להוציא מעצמו את המקסימום רק כשהוא בנחיתות – ההובלה היא הסכנה האמיתית שלו, אבל בזמני קושי הוא נלחם כפרטיזן לאומי רב תכסיסים. וכך הבקיעה פוגו הרעבה את שער השוויון 3:3 והראתה לסנטוס החיוורת שעוד נותרה לה תחמושת בקנה. דקות לסיום. שישה שערים. איזו סערה, אילו מהפכים, אילו דרמות מהתלות בלב הרגיש והרוטט של אוהדי פוגו, ושלי, איזה משחק. ואז, בדקה ה-85, נשרקה עברה. כ-30 מטר מהשער, עמד ז`וקה, שחקן פוגו, לבעוט בעיטה חופשית. השופט שרק, הכדור נבעט, ועף, ריחף, עבר מכל ראשי השחקנים ההמומים, התבונן בשוער חסר האונים, והחליק לשער. 4:3. עשרים ומשהו אלף אוהדים, ליתר דיוק עשרים ומשהו אלף אוהדים ועוד ישראלית קטנה, קופצים ושרים וזועקים וצורחים מאושר. כמו במשחקים של הפועל, התחלתי להתפלל: תשרוק, תשרוק, תשרוק. 3 דקות תוספת זמן. תשרוק, תשרוק. והוא שרק. שבעה שערים, עם הטיה לכיוון הנכון – זכיתי להיות באצטדיון הגדול בעולם (לשעבר) במשחק הכי שווה. * (יממה אחת לאחר מכן, הוכיחה האדומה שגם היא קורצה מאותו חומר מפוספס מחוספס ושהיא לא מתכוונת לוותר, ומילאה את חזי גאווה כפולה). |
קישורים נוספים: |