| המדרש יוצר הבחנה מהותית בין מידת החמלה של האדם, המוגבלת לבני המין האנושי, ובין חמלתו של הקב"ה, החובקת כול, ושאינה מפלה בין האדם ובין בעלי החיים: "אדם עולה לספינה ועמו בהמה, ואם עמד סער בים, מה הם עושין, משליכין את הבהמה לים, ומקיימין את האדם, לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם, אבל הקב"ה אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך מרחם על הבהמה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שבקש הקב"ה לאבד עולמו בדור המבול בשעה שחטאו, שקל את האדם כנגד הבהמה, שנא` `ויאמר ה` אמחה` [וגו` מאדם עד בהמה] [בר` ו 7], וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה, ממה שקראנו בענין `ויזכור אלהים את נח" [המשך הפסוק: "ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה"]" (מדרש תנחומא בובר, נח, ז; ובדומה לכך תנחומא (ורשא), נח, סימן ו). |
קישורים נוספים: |