| אברהם אשכולי, צער בעלי חיים בהלכה ובאגדה, תשס"ב, עמ` 560: הנצי"ב מוואלוז`ין, לא הה יושב לסעוד את נפשו בטרם נתנו לעופות שבחצר את מזונם, לקיים מה שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" ורק אח"כ: "ואכלת ושבעת" (דב` יא טו). באחת השנים, בראש השנה, שבו הנצי"ב ובני המשפחה מבית הכנסת לאחר חצות היום, על מנת לקדש על היין ולטעום דבר מה. ואולם העופות שבחצר עדיין לא קיבלו את מזונם, חיפשו את המפתח ללול ולא מצאו, בדקו בכל סדק ונקיק והמפתח איננו, הורה הנצי"ב לקרוא לנכרי מן העיירה, כדי שישבור את מנעול הלול. בינתיים נקף הזמן, רובו של היום עבר, ובני הבית עדיין לא טעמו אוכל ומשקה. באותה עת היה הנצי"ב ישיש וחלוש, ולאחר תפלות יום הדין, היה תשוש לחלוטין, אך למרות זאת לא קידש על היין בטרם אכלו העופות, ורק לאחר שנמצא הנכרי ושבת את המנעול ונתנו מזון לעופות – רק אז קידש הנצי"ב על היין, ובני ביתו הסבו לשלחן. עד כאן הסיפור: חשבו על פרקטיקת ההנשרה שמתקיימת היום, שבמהלכה מונעים מהתרנגולות המטילות מזון משך שבוע או יותר, כדי לשקם את יכולת ההטלה שלהן... |
קישורים נוספים: |