רפובליקת בנענע

כיצד קיים ר' זוסיא מצוות פדיון שבויים?
"ורחמיו על כל מעשיו" (3)
מאת:יעל שמש 15:43 25-9-2006
[פורסם בטבע-און ובריאות, 107 (2000), עמ' 8-9]

ר' משולם זוסיא מאניפולי, שהיה תלמידו של רבי דוב בר, המגיד ממזריטש, וחי בפולין, במאה ה-18, הוא אחת הדמויות הייחודיות והמופלאות בעולם החסידי. יחד עם אחיו, ר' אלימלך מליז'נסק, 'ערך גלות' בנעוריו. כלומר, השניים נדדו בעיירות פולין, כדי להשתתף בצער גלות השכינה, וכדי לעורר את היהודים לעשות תשובה. למרות שיתוף הפעולה בין שני האחים, הם מייצגים שני קצוות ושתי דרכים אפשריות בעולם היהודי: ר' אלימלך הוא דמות הרב הלמדן, ואילו אחיו, ר' זוסיא - איש הרגש, הקרוב קרבה בלתי אמצעית לאל. אפשר אפילו לומר שר' זוסיא מייצג את דמות ה"פרא" או ה"משוגע", במובן החיובי של המילים הללו. מרטין בובר ראה בו את דמות "הפתי הקדוש" (בספרו אור הגנוז, עמ' 30). אדגים טענה זו בקצרה באמצעות מספר סיפורים עליו, קודם שניגש לסיפור העומד במרכז ענייננו, משום שיש חשיבות להכיר את אופיו הייחודי של האיש שבו אנו עוסקים.

בצעירותו הסתפח ר' זוסיא לחסידי המגיד ממזריטש, אך בניגוד לשאר התלמידים לא הרבה לפקוד את בית המדרש, אלא נהג לשוטט ביער ולזמר שירות ותשבחות לאל, עד שקראו עליו את הפסוק (ממשלי ה, 19) "באהבתה תשגה תמיד" (אור הגנוז, עמ' 220). ר' ישראל מרוזין, נכדו של המגיד ממזריטש, סיפר, שכל תלמידיו של סבו אמרו דברי תורה בשמו, מלבד ר' זוסיא, שמעולם לא שמע דבר תורה של רבו עד הסוף. וכל כך למה? כשהיה המגיד משמיע בתחילת דבריו פסוק כדי לפרשו, כמו "ויאמר ה'" או "וידבר ה'" היה ר' זוסיא נתקף בהתלהבות דתית עצומה והחל צווח ומתנועע, כשהוא חוזר על מילות הפסוק, ומשום שבלבל את דעת שאר התלמידים נאלצו להוציאו. גם אז לא נתקררה דעתו, והיה עומד במסדרון או בדיר העצים, טופח על הכתלים ומצווח את מילות הפסוק, כך עד שסיים המגיד את דרשתו (אור הגנוז, עמ' 221). למרות שלא היה מן הלמדנים, אירע שוב ושוב שכאשר למד עם אברך גדול בתורה, ואותו אברך נתקל בקושייה והצטער שלא עולה בידו לתרצה, היה ר' זוסיא הולך לחדרו לזמן מה, ואח"כ חוזר ובפיו תירוץ נפלא לקושייה. התפלא האברך מאוד מניין לר' זוסיא, שכאמור, אינו למדן, פירושים עמוקים כל כך. לפיכך הציץ מבעד לחריץ הדלת, וראה את ר' זוסיא בוכה בדמעות שליש, מכה ראשו בקיר ושואל בתחינה את ה' מדוע זה לא יגלה לו את סודות תורתו הקדושה. אח"כ יצא ובפיו תירוץ נפלא (סיפורים נוראים, עמ' 73). בהזדמנות אחרת התגלה לר' זוסיא ר' יצחק בן ר' שמואל (המכונה "ר' יצחק הזקן"), מבעלי התוספות שחי במאה השתים-עשרה, כדי להסביר לו דברים מוקשים בדברי התוספות (שם, עמ' 75-73). עוד מסופר על ר' זוסיא שניחן ב"חכמת הפרצוף": מהסתכלות בפניו של אדם נודעו לו כל עבירותיו, מיום לידתו. תכונה זו סייעה לו רבות בהחזרת אנשים בתשובה (שם, עמ' 70, 71).

לאחר שהכרנו, ולו במעט, את האיש ודרכו בעבודת הקודש, אביא במלואו את אחד הסיפורים המאלפים אודותיו, המלמד על יחסו לעולם החי. הסיפור מובא כלשונו, ללא תיקון השיבושים שבמקור. תוספות הבהרה מובאות בסוגריים עגולים.

ר' זושא משחרר ציפורים מכלוב
פעם אחת נשא הצדיק רגליו לקבץ מעות עבור פדיון שבויים, ובא למלון אחד והבעה"ב (=בעל הבית, הפונדקאי) לא היה בביתו. וראה הצדיק שם קן ציפורים, איך שהם ניצודים, ומגמתם הוא לפרוח באויר העולם כטבעם להיות צפור דרור. ונכמרו רחמיו עליהם ואמר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הצפרים ממאסרם." ועשה כן ופתח הקן וברחו הצפרים לדרכם. ואח"כ בא הבעה"ב לביתו וראה שהקן פתוח והצפרים אינם. והיצר לו מאוד מזה, ואמר לבני ביתו: "מי הוא זה שעשה לי הרעה הגדולה?" ואמרו לו: "יש כאן איש אשר למראה עינינו הוא משוגע, הוא עשה המעשה הרע." אמר הבעה"ב להצדיק: "אתה המשוגע, איך מלאך לבך לעשות המעשה הרע, להבריח את הצפרים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם." אמר לו הצדיק: כתיב 'ורחמיו על כל מעשיו' (תה' קמה, 9), ונכמרו רחמי להוציאם ממסגרותם." והכה הבעה"ב להצדיק מכות אכזריות. ואח"כ אמר הצדיק ר' זוסע (=כינויו של ר' זושיא) להבעה"ב: "תדע שאני הולך מעיר לעיר לקבץ מעות לפדיון שבויים, והנה משכורתך יהיה שלימה מאת ה', שאתה תהיה מחוסר לחם." והלך הצדיק לדרכו, וכאשר בא לביתו סיפר לאחיו הרב הקדוש הגדול מוה' אלימלך המעשה הזה. וברבות הימים ישבו שני אחים הצדיקים בסעודה, ונטל ידיו הצדיק ר' זוסע קודם אחיו הצדיק ר' אלימלך, ובעת שנגב ידיו ר' זוסע קודם ברכת המוציא, בא עני ועמד אצל הפתח. ורמז ר' זוסע לר' אלימלך על העני. ואחר ברכת המוציא שאל ר' אלימלך לאחיו ר' זוסע מהו הרמז שרמז על העני? אמר לו: "זהו הבעה"ב מהמלון שהכני מכות אכזריות." ושאל ר' זוסע את האיש: הנה ידוע לי שהיית איש עשיר, ואיך הוא הסיבה שאתה מחזר על הפתחים? ואמר לו ש"נשרף כל אשר לי ונשארתי ריקם מכל" (סיפורים נוראים, עמ' 77-76).

לסיפור מבנה מעטפת: הוא פותח בכך שר' זוסיא מחזר על הפתחים לאסוף מעות לדבר מצווה (פדיון שבויים) ומסיים בכך שבעל הבית מחזר על הפתחים לאסוף מעות לקיום נפשו, צרה שבאה עליו בשל חטאיו (כליאת הציפורים בכלוב והכאת ר' זוסיא, משום ששחרר את הציפורים). לא מסופר לנו אם ר' זוסיא הצליח במשימתו הראשונית: לאסוף סכום מספיק של כסף לשם מצוות פדיון שבויים, שהיא מן המצוות החשובות ביותר ביהדות. הסיפור מתמקד בכך שר' זוסיא קיים במו ידיו את מצוות פדיון שבויים - בציפורים. כאשר הזדמן לפונדק וראה ציפורים בכלוב, הבין לצערן וחש כמה משתוקקות הן לעוף לחופשי. כמו כן הבין, שזוהי הזדמנות פז בשבילו לקיים את המצווה החשובה של פדיון שבויים, אם כי באורח לא קונבנציונאלי - בציפורים, ולא באנשים. אולם מעניין שהוא מחשיב את שחרור הציפורים כמצווה שלא נופלת בחשיבותה מאותה מצווה שגרמה לו לצאת לדרך - פדיון השבויים האנושיים, שהרי הוא אומר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הצפרים ממאסרם". ר' זוסיא אינו רואה בציפורים את רכושו המוגן של בעל הבית, אלא יצורים מרגישים ובעלי זכויות, ובראש בראשונה הזכות להיות חופשיות, שאותה הוא עוזר להן לממש. מובן שבעלי הפונדק אינם שותפים לתפיסת עולמו של ר' זוסיא. הם רואים בו "משוגע" ש"עשה המעשה הרע". אכן, צריך להיות "משוגע", במובן החיובי של המילה, כדי לגלות אותה מידה של אומץ, יכולת הזדהות וחמלה שגילה ר' זוסיא, כאשר שחרר ציפורים שאינן שלו מכלובן. מובן שבעל הבית אינו מתרשם מגדלות נפשו של ר' זוסיא. מנקודת המבט המצומצמת שלו הוא אינו יכול להבין כיצד העז האיש הזר לפגוע ברכושו (שהרי כך הוא מתייחס אל הציפורים), וקובל על הפסד הממון שנגרם לו. הוא אוטם את אוזניו למשמע הסבריו של ר' זוסיא, שנהג כך משום שמצווה היא לחקות את ה', ש"רחמיו על כל מעשיו" (תה' קמה, 9), ולנהוג ברחמים כלפי כל בריותיו של האל. במקום שיבין שנהג שלא כהלכה כאשר כלא את הציפורים, ויתחרט על כך, הוא מכה את ר' זוסיא מכות נמרצות, ובכך מוכיח את הטענה המוכרת, שמי שמתאכזר לבעלי-חיים עלול להתאכזר גם לבני-אדם.

אישור לכך ששחרור הציפורים על-ידי ר' זוסיא היה לרצון ה' נמצא בכך שדברי ר' זוסיא לבעל הבית מתגשמים: האיש האכזרי מאבד את כל אשר לו, וסופו של הסיפור מוצא אותו מחזר על הפתחים. מי שלא ריחם על ציפורים ואדם - לא זכה לרחמי שמיים.


ביבליוגראפיה:
אור הגנוז - סיפורי חסידים, בעריכת מרטין בובר, תל-אביב תשל"ט.
סיפורים נוראים, יעקב קידנר (מלקט), הוצאת גדליה נגאל, ירושלים תשנ"ב.



קישורים נוספים: