| אצלי עברו קצת יותר שנים מאז הצבא, אני מקווה שמאז הדברים קצת השתפרו. בזמן הסדיר הייתי צמחוני, אך לא אכלתי ביצים ולא טבעול, כך שהאוכל לצמחונים לא עזר לי בדרך כלל. לכן, הגשתי בקשה לקבל דמי כלכלה כטבעוני. אז התחילה שרשרת הבירוקרטיה. אישור מקצין אחראי לא היה קשה. אחרי זה ביקשו אישור מרופא. רופא היחידה נתן לי איזה מכתב, אבל אז נזכרו שהם רוצים אישור מרופא המשפחה האזרחי. על פי פקודות הצבא אסור לי לפנות באופן פרטי לרופא אזרחי אז ביקשתי מהוריי שיביאו אישור מהרופא שממילא אף פעם לא ראה אותי. הבאתי אישור מרופא המשפחה שאינו מכיר אותי ואין לו כל דרך לגעת אם אני טבעוני ובזה נגמר פרק האישורים הרפואיים. אחרי זה ביקשו תצהיר מעורך דין. לשם כך הייתי צריך להגיע לקצין העיר, שם נתנו לי הפנייה לסיוע משפטי אצל עורך דין שממיין לפי נושאים והוא העביר אותי לעורך דין נוסף שהחתים אותי על התצהיר שאומר שאני דובר אמת ושאם אעז להכנס לחדר אוכל צבאי כשאני מקבל דמי כלכלה אני מסתכן בעונשים איומים ונוראים. השלב הבא היה בקשה לאישור שאני חבר באגודת הצמחונים והטבעונים. הסברתי לקצינת הת"ש שאיני חבר באגודה זו ושאלתיה אם היא חברה באגודת הטורפים. אמרתי לה שאין לי בעיה להרשם לאגודה, אם הצבא יממן זאת, אבל בינתיים אין לי כסף כדי לאכול אז לא אוציא אותו על חברות באגודות. אחרי זה החליטו שעליהם לעשות ביקור בית. את ביקור הבית הם עושים בשעות הבוקר כשאני בצבא וכמובן לא בבית. הצעתי להם להגיע בשעות הערב, אבל זה לא נראה להם סביר, אז הם החליטו להגיע לביקור בבית הורי, למרות שבאותה עת לא גרתי אצלם כבר שש שנים. הסברתי להם שגם הורי עובדים ונמצאים בשעות הערב, אבל הם בכל זאת הגיעו בבוקר והשאירו להם הודעה על הדלת להתייצב בקצין העיר, כאילו שגם הם בצבא. ההורים שלי כמו חיילים טובים בדימוס התייצבו והסבירו לצבא מה אני אוכל ומה איני אוכל. לבסוף, אחרי קרוב לשנה של רעב, קיבלתי אישור לדמי כלכלה בסכום המדהים של 4 ש"ח ליום (בהמשך זה עלה ל-5 ש"ח) וגם זה רק ל-25 יום בחודש. טענתם הייתה שבסופי שבוע, בבוקר ובערב אני אוכל בבית. גם את האוכל לצהריים הבאתי מהבית, אבל את האוכל בבית אני אמור לקנות בכסף - את ההגיון הזה לא הבנתי. אחרי כחצי שנה, לקראת הביקורת השנתית, קיבלתי ממשרד ת"ש ערימה גדולה של טפסים שבהם נדרשתי לחתום כי ידוע לי שהטיפול בבקשה מתעכב בגלל שעלי להגיש טפסים נוספים. |
| שלב 2: האם מצבם של צמחונים טוב יותר? במהלך השנה שהמתנתי להכרה כטבעוני ניסיתי נואשות למצוא אוכל בחדר האוכל. באותה עת אכלתי בעיקר בננות ברוטב טחינה. לפעמים היו מנות צמחוניות שיכלתי לאכול, אבל גם אותן היה קשה לאכול. גם לאחר שהודעתי שאני צמחוני היה צריך להמתין כמה שבועות, כדי שהאישור "ייקלט". המנות הצמחוניות סופקו בצמצום רב ופעמים רבות הן לא הספיקו לכולם. אם מגיעים לבסיס אחר, למשל לקורס, לא יודעים שם שאתה צמחוני ולכן לא ניתן לקבל מנה צמחונית. הם יודעים לקלוט אותך די מהר, אבל לא לספק לך את האוכל שאתה צריך. בבסיסים רבים המנות הצמחוניות מסופקות למקורבים, לצוות המטבח או לחדר אוכל קצינים בלבד. גם כאשר כבר יש מנות צמחוניות הרבה פעמים הן חסרות כל ערך תזונתי, כמו למשל בורקס תפוחי אדמה. התפריט לא התקרב אפילו לתפריט מאוזן - קטניות היו רק מדי פעם ודגנים מלאים כמעט לא (אולי דייסת קוואקר מדי פעם). |
| שלב 3: נעלי עור כבר מגיל 13 איני נועל נעלי עור. בשירותי הסדיר עדיין לא הייתה התקנה שמתירה לחיילים צמחונים להמנע מנעלי עור, דבר שפעמיים כמעט הביא למאסרי מאחורי סורג ובריח בתור פושע מסוכן שאינו מוכן לנעול חיות מתות. הפעם הראשונה הייתה לאחר שנשלחתי לקורס קצינים בבה"ד 1. שם שברתי שיא של הדחה לאחר חמש שעות מכיוון שסרבתי לנעול נעלי עור. רס"ר טוויטו ניסה לשכנע אותי שגם הפלסטיק בכומתה עשוי מחיות שמתו מזמן ומהן נוצר הנפט. אני חייב שהתרשמתי לטובה מרמת הידע של רס"ר בצה"ל. כשחזרתי לשלישות המשכתי כמובן לסרב לנעול חיות מתות ונשפטתי לשלושה ימי מחבוש. נתנו לי ארכה של סוף שבוע כדי לאפשר לי "להתחרט". בינתיים הגעתי לחר"פ וניסיתי להשיג אישור לא לנעול נעלי עור. שם נשלחתי כמובן לקב"ן, שהרי סירוב לנעול חיות מתות הוא סימפטום ברור למחלת נפש חמורה. הקב"נית הייתה למזלי נורמלית יותר, הבינה את העניין ורשמה המלצה לאפשר לי להמנע מנעלי עור. על סמך המלצה זו רשם גם הרופא איזה משהו לא ברור ועם האישור הזה הסתובבתי בהמשך הקריירה הצבאית שלי. בסופו של דבר, הגעתי למקום שבו לא הסכימו להכיר באישור. במחנה חנן ביריחו, שלחו אותי שוב לרופא שלא רצה לאשר את האישור ושם שפטו אותי שוב לשלושה ימי מאסר. גם הפעם הצלחתי לבסוף להתחמק מהעונש המחפיר לאחר שהצלחתי להשיג אישור מרופא אחר. במילואים, גם לא תמיד זה היה קל למרות שבינתיים נכנסה התקנה שמתירה לצמחונים להמנע מנעלי עור. אחרי כמה בעיות בעניין, פניתי לקצינת פניות הציבור ועם האישור ממנה היה קצת יותר קל. בעייה נוספת הייתה כשחייבו אותי לחתום על שמיכת צמר (הם טענו שהיא כזו) וקסדה עם רצועת עור (למרות שיש להן חלופות). אני סרבתי והם סרבו להחתים אותי על שאר הציוד. זה הסתיים כשהורו להם לתת לי את הציוד, הם התעקשו לא להחתים אותי על חלק וקיבלתי את הציוד ללא חתימה. בדיעבד זה חסך לי זמן רב להזדכות על הציוד בסוף המילואים, כאשר האפסנאי נעלם לו (השארתי אותו במשרד). |
קישורים נוספים: |