רפובליקת בנענע

ערכת חירום
קורותיה של חיילת צמחונית
מאת:מוהר0:27 9-9-2006
בתור מורה חיילת זכיתי לתקציב נדיב לקנית מזון ששימש אותי היטב, בישלתי לעצמי וביססתי תזונה מאוזנת למדי. הבעיה היתה שזכיתי לה רק אחרי 4 חודשים בהם תזונתי התבססה בעיקר על לחם, עגבניות ושום.

במהלך חודש הטירונות שלי (במחנה 80 הזכור בחיבה) התזונה היתה יחסית סבירה, לפחות בשלושת השבועות בהם אכלתי. אני אומנם צמחונית, אבל באותה תקופה הקפדתי על אכילת ביצים מתרנגולות שאינן חיות בכלובי סוללה, ונמנעתי מאכילת מוצרי חלב, מה שהשאיר לי... סלט?

לא תמיד היתה הקפדה על הפרדה בין המנות השנות, כך שגם התוספות הצמחיות (תפוחי אדמה ועוד קצת תפוחי אדמה) לפעמים בושלו/הוגשו ביחד עם המנות הבשריות, וכך נמנע ממני לאוכלן.

לא שאני מתלוננת, ירדתי משהו כמו 6 קילו מבורכים במהלך אותו חודש. ועדיין, נבצר מבינתי להבין איך בתנאים הללו חליתי בקלקול קיבה, זו היתה תוצאה המשעשעת. יאמר לזכות הצוות המקסים שליווה אותי כי היתה התחשבות מכובדת בתקופה זו, אולצתי להשאר בבסיס, אבל הרופא כיבד את רצוני לצום, ואילץ גם את מפקדי לכבד זאת. מנהגים כמו להכריח בחורה מקיאה להיכנס לחדר האוכל, לעמוד בתור לכלי הגשה, להכריח אותה להניח אוכל בצלחת (כי חייבים להכנס ולשים אוכל בצלחת, בפקודה!) ואז לכפות עליה ישיבה בסך 10 דקות בחדר אפוף ניחוחות שבשלב זה של חייה גורמים לבחילות והקאות זכורים לי היום בהמון הומור. באותה תקופה בקצת פחות, למרות שאני בטוחה כי הכוונה היתה טובה.

אחרי חודש עברתי לקורס שנערך במסגרת אזרחית. את עלילותי עם חברות הקייטרינג הבעיתיות אשמור לפעם אחרת, רק אציין שקיימים תפוחי אדמה ברוטב נזלת, מהסוג שנגרר לגובה של 30 ס"מ (בדקתי!) ניתק מהצלחת קופץ לגובה יורד חזרה למטה ומטפס שוב באופן עצמאי. וכן, זה יותר גרוע מתפוחי האדמה הזרחניים במחנה 80!
כמו כן, ידעתם שדג צמחוני? וידעתם שמי שצמחוני בארוחת הצהריים לא בהכרח צמחוני בארוחת הערב?

נאה לציין כי מפקדתי הישירה באותה תקופה עשתה מאמץ ניכר לדאוג לכך שיהיה לי מה לאכול, תוך הקרבות מכיסה הפרטי ופניה לכל מי שרק יכלה להעלות בדעתה.
אחרי שבועים התחלתי ללכת עם ערכת חירום משל עצמי, שום, סוכר, מלח, פלפל. אני חושבת ששנה אחרי הקורס עדין יכולתם למצוא אותה רעננה אצלי בתיק, למדתי עד כמה היא מצילת חיים

אין מה לעשות, כמעט שלוש שנים אחרי, זה נשמע ממש מצחיק. במידה מסוימת גם אז נהנתי לצחוק על המערכת המשונה בה שהייתי, קצת פחות אהבתי את התוצאות. כלומר, 10 קילו פחות זה נפלא אבל ירידה בהמוגלובין שהכניסה אותי לרשימת האנמיות? קצת פחות... גם הירידה הקלילה שהופיעה פתאום ברמת ה-B12 לא גרמה לחיוכים.
אבל הכי הכעיסה אותי? הפרוצדורה בה נכרכה הבדיקה.
לפחות נכון לתקופה בה שרתתי לרופא היחידתי לא היתה סמכות לתת לי את מלוא בדיקות הדם שנהגתי לערוך כקבע באזרחות. הוא נתן רשימה מצומצמת, רק אם התגלתה בעיה באחת מהבדיקות שנתן (ברזל לדוגמה) הוא יכל לתת הפניה לרופא מומחה, שיתן הפניה לבדיקות נוספות.

יחסית פשוט? רק שבדרך נעלמו להם מבחנות, נדרשתי לערוך שוב את בדיקות הדם מקוריות, רק אחרי שבוע וחצי קיבלנו תוצאות, הייתי צריכה לקבוע שוב פגישה לרופא יחידה כדי לקבל הפניה לרופא מומחה להמשך בדיקות, להמתין חודש וחצי לפגישה עם הרופא המומחה, לקבל הפנייה לבדיקות דם נוספות, לעבור אותן אצל רופא היחידה, לקבל את התוצאות שלהן, לקבוע תור לרופא יחידה כדי לגלות שאני נדרשת לסוג מיוחד של גלולות וויטמין שאפשר לקבל רק מהרופא המומחה, להמתין עוד חודש וחצי לרופא המומחה ורק אז לקבל את הכדורים. בדרך פספסתי משהו כמו 10 ימי עבודה, שהיו חשובים לי מאוד.
יש צורך להוסיף שסירבתי להמשיך ולחזור על הפרוצדורה כשנגמרה החפיסה?

מה אומר, מזל שמזל שפרק הזמן הצבאי במובן המסורתי של המילה נמשך אצלי רק 4 חודשים. אחר כך זכיתי לבשל לעצמי בדירות שונות, ולמקרר בו יכולתי להחזיק הרבה ברזל שאמא מימנה.
לקראת סוף השירות הצבאי הרשו לי שוב לתרום דם, ועכשיו שנה אחרי? תורמת דם, וזה מספיק טוב בשבילי.

אלה, כבר לא חיילת, אבל עדין משועשעת



קישורים נוספים: