| עליה לרגל אצלי זה לא חוכמה, התאהבתי בהודו עוד לפני שביקרתי בה... המפגש המוצלח עם סטודנט הודי מהרווארד בספרד (עליו אספר בעתיד...) הוביל אותי לשמש כנהגו במהלך יומיים מרתקים באנדלוסיה, ומהקשר החזק שנוצר - הוזמנתי לבית משפחת דודו בעיר הרביעית בגודלה בהודו - צ`נאי בירת מדינת "טאמיל נאדו" בקצה הדרום מזרחי של הודו... מהנחיתה במומבאי, העיר הגדולה בהודו, עם כל טירופה המשכתי במהרה על גבי רכבת של יום ולילה לצ`נאי שם התקבלתי באהבה רבה ע"י חברי הישן-חדש ומשפחתו החביבה... יש לי כל כך הרבה דברים שאני יכול לספר על החיים בקרב משפחה הודית, אך אנסה לגעת במעט ארועים "גדולים יותר" - כטקס קבלה יצאתי למסע עם חבריי החדשים לעיר טירומלאי, עיר בעלת המקדש הידוע והעשיר ביותר בהודו (אומרים גם כי זהו המקום הדתי העשיר ביותר בעולם אחרי הוותיקן). הגענו עם לילה, ונשארנו ללון באולם גדול אשר נועד לעולי הרגל הרבים (נקרא "דהרמאסאלה"). ההשכמה ב-2:30 בחסות איש זקן והוזה שצווח לכל עבר. מתחילה העלייה לרגל. טירופאתי, בניגוד לכמעט כל מקום בהודו הנה עיר נקייה ומצוחצחת - לכלוך, הטלת מים ויריקות ברחוב נתקלים בקנסות... 9 ק"מ ו-3,000 מדרגות מובילות אל מקדשו של Lord Balaji. אחרים, פחות אדוקים מאתנו, פשוט לוקחים את האוטובוס בדרך העוקפת. אלו היותר אדוקים מאתנו עושים את כל הדרך על הברכיים כאשר הם מסמנים כל אבן ואבן בצבעי צהוב ואדום, בכדי להראות הקרבה כי רבה היא... הדרך מתפתלת לה בג'ונגל הסבוך, ציפורים וחרקים מעופפים לתוך שערותינו, סנאים, קרפדות וחולדות שמנות במיוחד רצות, קופצות ומתרוצצות בין רגלינו, צבי ללא חת אף מחכך בנו מעט את אפו וקופים חרוצים שומרים על טווח זינוק קצר שיאפשר מגע עם כל פיסת אוכל שיכולה לצוץ לה. פסלי ענק של עוזרי האלים Hanuman (הקוף) ו-Garuda (הנשר), מצביעים על כיוון ההתקדמות. נשים זקנות, כה חלשות וכפופות, נאחזות להן במקלות תומכים, ודוחפות את עצמן קדימה בעזרת כח רצון ואמונה בלבד, שואגות "גווובינדה, גווווובינדה..." ("רועה העדר" - אחד משמותיו של קרישנה). עם עלות השחר אנו מגיעים, מתקלחים באתר ונערכים לכניסה למקדש, רוב האנשים (כולל נשים) מגלחים את ראשם אצל אחד ממאות הספרים במקום, כסימן להקרבה טוטאלית - השיער נמכר ליצרני פיאות במערב, ומשמש כמקור הכנסה לא רע למקדש... אנו מסמנים על מצחינו את הסימן המסורתי המייצג את האל "וישנו" ולובשים את ה"דוטי" המסורתי, נעמדים לנו בתור הכניסה ל"משלמים". קיים גם תור לכניסה חינם, אך פירוש הדבר כי הכניסה יכולה להיות כרוכה בעמידה של יממה בתור במקום שעתיים וחצי בתור זה (כולם שווים...), אני נשלף מן התור ע"י שניים משומרי המקדש. חברי, נארש, מסביר כי אני נאמן של כת ה"הרי קרישנה" ששמי הוא "מאתיראם" (אחד משמותיו של וישנו....) ולאחר שאני חותם על טופס הצהרה כי גם עם עובדת היותי זר, יש לי אמונה בלורד בלאג`י הכל יכול, אני מוחזר לתור... עם הקרבה למקדש המצופה זהב, הקהל מתחיל לדחוף והכל נהיה די אגרסיבי. מים קדושים זורמים כדי לשטוף את רגלינו ואפר נזרק לכל עבר, התור המשלם פוגש בתור החינם לפני פתח הכניסה. חלק מהמאמינים עוברים חוויות שקשה לתאר, אישונים מתרחבים, עיניים מתגלגלות בחוריהן, כולם שרים -מדקלמים "גווווווובינדה... גובינדהההה..." כאשר כפות ידיהם מוצמדות בתפילה, ואז אני עומד אל מול פסלו של Lord Balaji (עיניו מכוסות בכדי שלא לעוור את המתבונן) ולפני שאני מבין מה אני רואה, אני כבר נדחף הלאה ע"י שומרות המקדש (הנחת העבודה היא כי לא יגיבו באגרסיביות כלפי נשים...). לאחר התרומה המתחייבת - קרקעות, מזון,כסף - יש רבים השוקלים את תינוקם על משקולת המקדש המיוחדת ותורמים את אותו המשקל בזהב או כסף, הכל נספר ע"י 20 עובדים שעבודתם הבלעדית היא ספירת הכסף בחדרי זכוכית גדולים... אנו שוקעים בתרדמה על האוטובוס חזרה... למחרת מחכה לנו חתונה הודית אמיתית... |
| ברוכים הבאים לטירוף שהנו חתונה הודית!" כך - מברכני החתן, קארטיק - במקור חתונה הודית ארכה 9 ימים, אך בכדי להתאים לחיים המודרניים קוצרה ליומיים בלבד... לאחר תהלוכה של החתן ברחובות, המשפחות נפגשות, מחליפות היסטוריה והורוסקופים (אחד הדברים החשובים ביותר לחתונה הוא ההורוסקופ, ועל בסיסו ייקבע באם הצדדים מתאימים. אם נולדת עם הורוסקופ "מקולקל" סיכויי החתונה קטנים משמעותית...) - ואז כמובן האוכל. מה לא סיפרתי על האוכל, כאן באמת שאין לו סוף - ה"צלחות" הן עלי בננה גדולים וטריים - סמל לפוריות... רק הייתי צריך להמנע מן ה-"קינוח" הטראומטי - לעיסת עלה Betel עם שילוב קטלני של לימון, סוכר, בטלביט ו...טבק - הכל נועד לעיכול מירבי... המשך הטקס למחרת ב-4:00 בבוקר כאשר על החתן להחליט באם הוא מתחתן או שמא זונח את החיים המטריאליסטים לטובת חיפוש אחר הגאולה, בחצי עירום עם מקל בידו - אבי הכלה "משכנע" אותו להישאר לבסוף, הזוג המאושר יושב לו על נדנדה, כאשר רגליהם נשטפות בחלב, בצהריים הטקס גמור לאחר קשירת הסרט המסורתית, טקס האש ומשיכת הכלה ברגלה הימנית ע"י החתן, 7 צעדים. לאחר האוכל נפגשים לחלק המהנה ביותר של הטקס, המשחקים! (במקור נועד שלב זה להוות את שבירת הקרח בין הנישאים אשר לא פגשו זה את זו לפני החתונה שאורגנה עבורם. הזוג במקרה זה מודרני יותר, נפגש כבר פעמיים! בעבר ודיבר כמה פעמים בטלפון... חתונה מאורגנת מראש בקרב הברהמינים (מעמד הכמרים) הנה עדיין דבר חשוב מאין כמוהו. המשפחה והחברים ישובים סביב הזוג ומתגרים בו לשחק - צובעים את פני אחד של השני, שבירת "פאפאדאם" (סוג של המממ... טאקו מתפורר בצורת פיתה...) על ראש בן/בת הזוג ונסיון לחטוף אגוז קוקוס גדול מידי האחר, בכל זמן זה כולם שרים שירים פופולאריים בהינדי ובטאמילית (Asha Bhosle , Lata Mangeshkar ו-Kishore Kumar שולטים...) ולפתע פורצים ב"הבה נגילה הבה..." וכשמבחינים שאני שר איתם, הם מנסים להבין את פשר הידע המוזר שיש לזר בשיר זה, משהסברתי הם מצחקקים, ובת הדודה מצד החתן שמובילה את כל האספקטים הבידוריים של הערב (היא שחקנית אופרת סבון ידועה בטאמיל-נאדו ובעלת תפקידים קטנים בעיר הסרטים ההודית "בוליווד") קוראת לי ללמד את כולם שיר. - בחשיבה מהירה... מעט מילים, טיפה משמעות, קליט - אני בוחר את "הבאנו שלום עליכם..." כולם מצטרפים, או לפחות מוחאים כפיים בקצב... הערב מסתיים לו בהופעת מוזיקת "Cartina" קלאסית של דרום הודו... כשהודו מתחילה ככה, איך אפשר שלא להתאהב בה?... |
בתמונה: אין אישור לצילום תמונות במקדש המרהיב הזה, אז במקום זאת, קבלו תמונה של Lord Venkateswara - Balaji . (תמונה מאוד פופולארית ברחבי הודו). עם כיסוי העיניים... |
קישורים נוספים: |