| כך כתבתי לעצמי לפני כמעט 3 שנים, בעודי שוהה בעיר הקדושה וראנסי: הודו בית זה לא בית חדר ההורים זה לא חדר ההורים משפחה זה לא משפחה שירותים זה לא שירותים מקלחת זה לא מקלחת רחוב זה לא רחוב מדרכה זה לא מדרכה אשפה זה לא אשפה טקסי זה לא טקסי נקי זה לא נקי צלחת זה לא צלחת צ`אי זה לא צ`אי רק אורז זה אורז ופרה זה פרה. בהמשך אסביר אבאר ואנמק... |
| הודו – איך אפשר להתחיל לספר? כל כך הרבה ראיתי וחשבתי והבנתי ולא הבנתי וסבלתי והתרשמתי שאני לא יודעת איפה להתחיל. אז נתחיל באמצע: בשהות שלי בוראנסי. הוזמנתי לשהות בבית של משפחת ברהמינים, כמרים. "הבית" היה שני בתים מחוברים ביניהם בגרם מדרגות חיצוני, בכל בית 2 או 3 או קומות. בבית המרכזי היו 2 קומות של חדרים, מטבח ומקלחות. כל חדר שימש אחד מ-7 בני המשפחה ואשתו, והילדים הקטנים שלהם. בבית "שלי" היו 4 חדרים: באחד גרה דודה זקנה שדברה רק טלגו ולא יכולתי לתקשר איתה חוץ מ"נמסטה" מנומס, בעוד שני חדרים גרו צעירי המשפחה (סטודנטים) שכבר לא גרים בחדר ההורים, והחדר האחרון שלי - של אחד מבני המשפחה שמתגורר ועובד בדרום, והוא זה ששלח אותי לשם: "את יכולה לגור 3 ימים בבית המשפחה שלי, כי החדר שלנו עומד ריק". ועוד בקומה שלנו: המקלחת המזוהמת ביותר שראיתי בהודו. שירותים הודיים קלסיים שנראים כאילו מעולם לא ניקו אותם, וכל טיפה וטיפה של שתן שאי פעם הותזה על הרצפה והקירות - במקומה דבוקה. ומי בקומת הקרקע? נחשו נחשו נחשו... כן-כן, 3 פרות עם עגליהן. כל בוקר חולבים אותן, ואחר כך משחררים אותן ל"מרעה" ברחובות הצפופים והבלתי אפשריים של וראנסי. הסימטה המובילה לבית כל כך צרה שאיני מבינה איך פרה עוברת בה. אז הן מסתובבות להן וחוזרות לארוחת הערב... בכלל לעת ערב בוראנסי רואים טורים של פרות ובופלו חוזרים (לבד לבד!) הביתה. קיויתי להיות מוזמנת לאכול עם בני המשפחה אבל זה לא קרה (ברהמינים יש להם קטעים עם אוכל, כנראה). יום אחד הזמנתי את עצמי - הבאתי להם מתנה כלשהי והם בדיוק היו באמצע האוכל. אבל בהודו שום דבר זה לא מה שמוכר לנו, אז מה זה ארוחה בבית כזה? הגיסות עמדו מצחקקות בפתח המטבח (מטבח ע צ ו ם!) והגברים ישבו או עמדו במסדרון המוביל למטבח, כל אחד וצלחתו, ואכלו. ואם באוכל עסקינן, אני, שלא כמו מתן, סבלתי בצורה נוראית מן האוכל ועד היום לא התאוששתי מהמצב הגופני אליו התדרדרתי בהודו. אורז לא טוב לי, וכך גם עמילנים אחרים (צ`פאטי ונגזרותיו). חריף אני לא יכולה לסבול. |
| הודו, הסיפור ההזוי מכל ושוב אני בעיר הקדושה טירוונמליי, אליה נוהרים המוני (מיליוני?) חסידים של רמאנה, נכנסים למקדשים, עולים להר הקדוש ארונצ`לה. ואני מחפשת מקום ללון יותר מלבב מאשר החדר ב-10 ש"ח ליום בו אני שוכנת. מסתובבת ברחוב, שואלת אשה בדוכן ממתקים אם היא יודעת על חדר להשכרה, והיא בשמחה סוגרת את הדוכן ומלווה אותי מרחק מה, לאזור שנראה אחרת לגמרי. מעין כפר בתוך העיר. פתאום אין לכלוך, אין תיירים, אין עולי רגל. רחובות נקיים, בתי בוץ קטנים, רחבת זבל-פרות-ובוץ כבושה בכל כניסה לבית (ועל זה סיפר לי מאוחר יותר רופא מומחה לבריאות הציבור שהשימוש בתערובת הזו אחראי להבדל בתחלואה - לטובת הכפריים - בין ילדי העיר והכפר). משפחות משפחות יושבות בחוץ, הנשים מקשקשות, הילדים מתרוצצים ומשחקים (לא עם ברביות ואלקטרוניקה...), פה ושם פרה, כבשה, כלב נובח. האשה הובילה אותי לפשפש קטן. נכנסנו, עברנו על יד פרה (מסכנה, כלואה במכלאה קטנטונת), והגענו למבנה מאורך: מסדרון עם 4 דלתות. היא לקחה אותי לדלת השלישית ואמרה: פה יש חדר. בשלב הזה כבר היינו חבורה קטנה - סקרנים שהצטרפו אל הזרה שהופיעה בשכונתם. היא פתחה את הדלת, ולעיני נגלה חדר חשוך, ריח של נסורת ועוד משהו. מתוך החדר פסעו מעדנות, מצייצים, 3 אפרוחים. אחד ורוד. אחד סגול. אחד ירוק. הייתי המומה לחלוטין. לא יודעת ממה יותר: מהרעיון שאת החדר הזה הם מציעים לי, או מהצבעים של האפרוחים. ניסיתי להבין למה האפרוחים צבועים. קיבלתי כל מיני הסברים בתנועות ידיים ואנגלית הודית, עד שהגיע המתורגמן: "זה כדי שהנשר לא יחטוף אותם!" את החדר לא לקחתי... לאחר כשנה קראתי במדור זוטות כלשהו על איכרים רוסיים שצובעים את האפרוחים שלהם כדי שציפורי טרף לא יחטפו אותם. |
| אני התאהבתי בהודו רק אחרי שחזרתי לארץ בשונה ממתן, היתה לי מן ההתחלה התנגדות לכל הפולחן והדת, הקבצנים והסאדוהים, המקדשים, מוקפים בעוני הנורא מסביב ומלאים בפרחים ופסלים מזהב. אולי בגלל שנחתתי, כמו מתן, בטמילנדו, בעיר הקדושה טירוונמליי(tiruvanamalai). הגעתי לשם כדי להשתתף בקורס מדיטציה. כשבוע אחרי שהגעתי מהודו, ישר ממעמקי התזונה הטבעית של אליהו לוי וד"ר שלטון, אל האוכל המבושל-מעובד-חריף של טמילנדו. במשך 10 ימים - רק אוכל הודי! ולא היה לאן ללכת, כי הקורס התקיים בלב השדות, באשראם שבנו זוג הודים (בעל ואשה) משכילים שהחליטו להקים מקום בו יוכלו א/נשים מכל אמונה ודת לתרגל התבוננות וכל דבר אחר. הם קנו אדמה ופשוט בנו מקום מקסים: חפרו באר, שתלו עצים ופרחים, ומתכננים גם לגדל ירקות. המקום היה באמת מיוחד, ואפשר לי להכיר את חיי האיכרים, כשהברזתי מאוהל התרגול והלכתי לטייל בין השדות. האדמה שם מאוד מאוד דלה, וכל מה שהם מגדלים נראה עלוב ומצומק. כל יום, בעודנו יושבים באוהל המדיטציה, ראינו את אחד האיכרים הולך עם כד פלסטיק גדול, ממלא אותו במים מאיזה בור, הולך איתו על הכתף מרחק גדול למדי, ומשקה עץ שנשתל לא מזמן. וכך כמה פעמים הלוך ושוב. תארו לעצמכם מה רבה שמחתו כשהוא ראה שיש אצלנו מים זורמים! (בעלי המקום הובילו מים מן הבאר לברזים אחדים). מיד הפשיל את הדוטי שלו והתחיל לרחוץ את הרגליים. לא תאמינו, מה הגידול העיקרי שלהם: פרחים!!!! ולשם מה אנשים כל כך עניים, כל כך רזים, שבקושי יש להם מה לאכול, גרים בבקתות-כוכים בגובה מטר, אין להם מים זורמים, ובקושי יש מים בכלל - מגדלים פרחים? למה הם לא מגדלים אוכל? אז ככה: קודם כל, הם מגדלים גם אוכל: אורז וסורגום וקצת קטניות. ושנית - דעו לכן שאשה וגם ילדה טמילנדית לא מתחילה את היום מבלי לשזור פרחים בצמתה! אז מ-4 בבוקר כבר מתחילים לקטוף את הפרחים, ואז שוזרים אותם (משחילים על חוט), שמים בשק גדול, מעמיסים על אופניים ונוסעים לעיר הקרובה. ובכל עיר יש דוכנים של פרחים. באחד מן הביקורים שלי אצל משפחת איכרים, ישבתי איתם על הרצפה והנשים מיד שזרו לי פרחי יסמין בצמה. אחר כך, בידיים וכל דרך אפשרית אחרת, הסבירו לי שהם שמעו שבאשראם בו התקיים הקורס שלנו יש.... עוגיות. ואולי אוכל להביא להם אחת? זה היה לא קל בכלל. כמובן שהבאתי להם. הילדים שלהם עבדו אצלנו בקורס כשוטפי כלים, ובתמורה קיבלו צלחת אוכל. לא את האוכל שאנחנו קיבלנו... רק אורז ודאל (עדשים). כתבתי לעצמי: "אין דבר כזה מספיק ממתקים לקורס מדיטציה". הייתי כל כך מיואשת מן האוכל, ומכך שלא היו לי פירות וירקות טריים לאכול, שחיסלתי אפילו את מטבעות השוקולד שהבאתי מהארץ כדי לחלק לילידים. |
| מיותר לציין? האוכל היה צמחוני. ובכלל, בערים הקדושות האוכל תמיד צמחוני. שמעתי תייר אחד מתלונן, בעיר קדושה אחרת (רישיקש): "אוף, הערים הקדושות האלו... אין כאן זונות, ואין בשר, ואין אלכוהול... צריך לנסוע 5 שעות כדי לקבל את כל אלה..." |
קישורים נוספים: |