רפובליקת בנענע

הצפירה
אני עומד, עוצם עיניים. על מה בעצם אני אמור לחשוב?
זיכרון. חללים. זיכרון.

מאת:חתול-רובוט20:8 16-8-2006
עשר. אני מסיים משמרת לילה, מחתים כרטיס, הולך להחליף בגדים. בכל זאת, לא נעים לבוא לטקס עם המדים של העבודה, למרות שהם דווקא מתאימים למוסכמות הז`אנר - חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים מחוייטים - חסרה רק המדבקה של `דם המכבים` עם ה`יזכור`. אבל אני `עולה על אזרחי`, מסתפק בגופיה לבנה צמודה וג`ינס שקטנים עלי בכמה מידות [זה מה שהצלחתי להכניס לתיק אתמול בשתיים בלילה], הולך לתחנה ועולה על האוטובוס לירושלים.

המון חיילים. יותר מהרגיל. בטח שיחררו אותם לטקסים בבתי-הספר שלהם, והם קיבלו את האפטר של יום העצמאות `על הדרך`. עשרה לאחת עשרה ואני במרכזית. אני לא אספיק להגיע בזמן. התלבטות קצרה אם לקחת אוטובוס או ללכת ברגל. בסוף המיתון הכלכלי מנצח ואני משנס מותניים. מוזר, זו תהייה פעם ראשונה שהצפירה תתפוס אותי ברחוב. עד עכשיו תמיד הייתי בטקס כלשהו - תיכון, צבא או הטקס של הישוב. הפעם אני אאחר, ואצטרך להסתפק ברחוב ירושלמי חם ומפוייח. אני פונה לכיוון גן סאקר, מקווה לגמוע כמה שיותר מהדרך לפני שתתפוס אותי הצפירה. ביום השואה זה קרה בירידה מהאוטובוס. הפעם היא לפחות לא תפתיע אותי.

הרחובות די ריקים. אני עובר על פני התחנה המרכזית הישנה, שלמשך תקופה מסויימת הייתה התחנה המרכזית הזמנית החדשה, ועכשיו היא סתם מגרש ריק ומכוער. ממשיך ברחוב. לא טוב - על המדרכה הזו הלכנו זה לצד זו באחת הפעמים הראשונות בהן יצאנו, ביום שישי אחד בפברואר, חם מהרגיל - זיכרון נחמד דווקא, אבל לא על זה אני אמור לחשוב בזמן הצפירה [על מה לעזאזל אני אמור לחשוב בזמן הצפירה?]. חייב לעבור את הכביש, אסור לי להישאר בצד הזה. השעון שלי כבר מראה אחת עשרה. אין הרבה תנועה, אני מדלג מאי-תנועה אחד למשנהו, והנה אני בעבר הנגדי, בדרך לבית החייל. דווקא מקום מתאים לעמוד בצפירה. הנה אוטובוס חונה בצד הכביש, הנהג עומד על המדרגות. עוד אדם דתי יוצא מהמכונית ונשען על הגדר. לפחות לא אעמוד לבד. מהרדיו באוטובוס נשמע הציפצוף של החדשות. הד של צפירה עולה משכונה מרוחקת, וכעבור רגע היא נשמעת גם אצלנו.

אני עומד, עוצם עיניים. על מה בעצם אני אמור לחשוב? זיכרון. חללים. זיכרון. לא איבדתי אף חבר, אף-אחד שהיה באמת קרוב אלי. אבל היה את גיל, שקיבל כדור בראש דרך מדף הטנק שלו ברמאללה, ואת שחר המ"פ שנהרג בבית-לחם. לא הכרתי אותם יותר מדי טוב, אבל שניהם היו המפקדים הישירים שלי, למשך שבוע כל אחד, בתקופות שונות. זה נשמע מלאכותי כשאני אומר את זה עכשיו, אבל הם באמת היו אנשים גדולים - שניהם - ובאמת יכולתי להיווכח בזה אחרי מספר ימים בלבד. שחר גם היה אחד האחראים לכך שהפכתי למפקד. הפקודים שלי היוו את משמר הכבוד בלוויה שלו. בלי קשר, בדיעבד התגלה לי שלשניהם גרו באזור ירושלים, ובין המשפחות שלנו הייתה קיימת היכרות קודמת.

יום הזיכרון זה גם לטרור, נכון? כבר לא נשאר הרבה זמן לצפירה, אבל אני נזכר גם באלי, השרת של בית-הספר שלנו, ואדם יקר באמת ובתמים, שנהרג כשחזר לעבודה מטיפול פוריות. בשנות הארבעים המאוחרות שלו הוא הצליח סוף סוף להביא בן לעולם, וכעת ניסה ליצור בשבילו אחות קטנה. ויש גם את בניה, שלא הכרתי, ורק כשנהרג גיליתי שהיה מיודד עם אחי ועם חבריו. וגילי ואיתי שנפצעו בפיגוע במדרחוב - הכי קרוב שאני הייתי לפיגוע אי-פעם - עניין של כמה דקות. ויוני, שהכרתי כשהייתי ילד ונהרג בקו 18 לפני שמונה שנים. ורון שנפצע בפיגוע האחרון והוא עכשיו בניתוח בארצות הברית. אבל בעצם, מותר לי לחשוב בצפירה על אלה שנשארו בחיים?

בבת אחת היא נגמרת. לוקחות כמה שניות עד שנפסקות גם הצפירות האחרות, המרוחקות יותר. כשזה קורה, חוזר הרחוב לשיגרה ברגע אחד. לפני שפתחתי עיניים הדתי כבר מצפצף עם השלט של האזעקה ונכנס לאוטו. הערס שקודם עמד לצד המכונית שלו בראש מורכן, כבר נוסע במהירות מופרזת, משמיע מוזיקת טראנס רועשת שמזעזעת את הרחוב. נהג האוטובוס כבר מתניע. אני לוקח רגע או שניים, וממשיך להתקדם. מוציא `פסק זמן` מהתיק ואוכל אותו בעגמומיות.

הגעתי לסוף הטקס. שני שירים, `התקווה` וגמרנו. אבל ממילא לא באנו בשביל זה. זו הזדמנות לפגוש שוב את כולם, לראות מי השתנה, מה עושה כל אחד. אבל אין הפתעות מיוחדות. כולם נראים פחות או יותר אותו הדבר, אף-אחד לא התחתן עדיין, למרות שיש כבר זוגות שגרים יחד. קצינים בקבע כמעט שאין, נציגות מכובדת בתפוצות דווקא יש. אף אחד לא עושה משהו מסעיר [למרבה האכזבה, אף אחד לא מתרשם במיוחד מה`עיתונאי` שלי], נראה שרק על המורים קפצה זיקנה פתאומית.

כמו המעבר החד, המביך לפרקים, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, הופך הטקס למפגש מחזור עליז. יושבים ביחד בסככה, שנבנתה הרבה אחרי שסיימנו, מעשנים, מחליפים חוויות מחו"ל, מהאוניברסיטה, מהעבודה. מדברים על מקומות בילוי, על בני ובנות זוג, על תכניות להערב ולמחר. תמיד השיכבה שלנו מתאחדת ומתפרקת ביומיים האלה. הולכים ביחד לבית קפה, מקשקשים קצת, מתחבקים, מסכימים ש`נהיה בקשר`, נפרדים. כמובן שלא נתראה יותר עד הטקס בשנה הבאה - אם נישאר אז בארץ, כמובן. או בחיים.

************


קישורים נוספים: