רפובליקת בנענע

גבר אמיתי לא יתן קיש אפילו לסוס שלו
גבר צריך לקרוע בשיניו פיסות בשר מעל עצם של חיה תוך שהוא רוכב על סוס פראי אל עבר שקיעה נוגה מעל ערבות אינסופיות
מאת:דרור פויר9:39 24-3-2006
כבר עבר חודש מאז שהפסקתי לאכול בשר, ומה אומר לכם – הזמן זוחל כשרעבים. למי שכל חייו פחות או יותר אכל בשר, אוכל בלי בשר זה לא אוכל – זה רק תוספות. כמה תפוחי אדמה ואורז כבר אפשר לאכול, ומי דמיין שעל סף שנות הארבעים שלי (עוד ארבע וחצי שנים) אמצא את עצמי אוכל קיש. קיש? מה אני, דוגמנית? מזעזע. אני, שעד לפני חודש בכלל לא ידעתי קיש מהו, אני, שהייתי שם שווארמה בקורנפלקס ופפרוני בקפה, מוצא את עצמי מכרסם כל מני עלים כאילו הייתי תולעת משי. הו, הרעב, הרעב.

כן, אנשים אומרים לי שיש יופי של אוכל לצמחונים, וזה אולי נכון – בורקס זה אחלה, פיצה זה מצוין, סביח זה יופי ופלאפל זה נורא ישראלי – ואפילו ממלא את הבטן, אבל זה לא בדיוק זה. לפני כמה ימים אפילו ניסיתי לאכול ספגטי. מה אומר לכם? זה לא כל כך טעים. סתם יציקת בצק שמתיישבת בבטן.

בפני עצמי אני נאלץ להודות שזה לא נורא גברי להיות צמחוני. גבר צריך לקרוע בשיניו פיסות בשר מעל עצם של חיה תוך שהוא רוכב על סוס פראי אל עבר שקיעה נוגה מעל ערבות אינסופיות. גבר אמיתי לא אוכל קיש, גבר אמיתי לא ייתן קיש אפילו לסוס שלו.


ב.
אז כן, אני כל הזמן קצת רעב, אבל מצד שני אין בי שום געגוע לבשר. בתוך תוכי אני יודע שגבר אמיתי לא צריך שחיה תחיה בשבי, תעבור עינויים ואז תמות בייסורים רק בשביל שהוא יוכל להמשיך לדמיין שהוא חי במערבון. גבר אמיתי לא צריך את השטויות האלה. זה לא בטבע שלי לאכול בשר, כמו שמנסים לשכנע אותי. הניצול, האטימות והאכזריות הם לא בטבע שלי. בטבע שלי זה לחיות בהרמוניה עם העולם.

כשחושבים על זה ככה זה די גברי, לא?


ג.
מה שכן, זה היה חודש די מצחיק. מאז שכתבתי כאן את תחושותיי לגבי תעשיית הבשר, אני מוצף מכתבים שמגיעים מאנשים טובים ששמחים לראות שהם לא לבד. צמחונים תמיד מרגישים שהם קצת לבד בעולם מנוכר, וכל צמחוני אחר הוא החבר הכי טוב, שותף לדרך ולאמונה ודייר של כבוד ברשימת התפוצה שלהם. זה קצת מצחיק אותי, ולא ברוע לב או בציניות. אני מודה לכל החברים והחברות שמיידעים אותי בכל פעם שתרנגולת נשחטת ואני מצטער, אחים יקרים לרעב התמידי, שאני לא חוזר אליכם. תסלחו לי, אבל אני לא המנהיג שאתם מחפשים. באמת שלא.

וחוץ מזה, פעם אחת נפלתי: הלכתי לחנות הסלטים השכונתית לרכוש מעט סלטים לשבת ובעל החנות, שמשום מה לא קורא את הטור הזה ולא ידע על ההתפתחות האחרונה בחיי, הגיש לי – מעשה ידידות – קובה עם מעט טחינה עליה. לקחתי, נתתי ביס, ואז נוכחתי שמדובר בקובה עם בשר. לא ירקתי או משהו – להעליב את המוכר זו פשע חמור יותר מאשר לאכול טיפה בשר בלי כוונה – בלעתי, וכשיצאתי, נתתי לכלבה.

זה היה נורא טעים. קובה עם בשר זה פשוט נהדר, בטח הרבה יותר מקובה פטריות, התחליף הצמחוני. קובה פטריות זה אידיוטי.


ד.
בשביל לא למות לגמרי ברעב המשכתי לאכול דגים. דגים זה טעים, דגים זה מזין. כששאלו אותי למה דגים כן ופרות לא, לא הייתה לי סיבה טובה. באמת שלא. הסיבה היחידה היא הרעב. אני לא חושב שחיי הדג שווים פחות מחיי הפרה, התרנגולת, הברווז, החזיר או הכבש. אני לא חושב שבגלל שלדג אין פרווה ועיניים עצובות דינו מוות. אני לא חושב שהדג סובל פחות או משהו בסגנון.

מה שאמרתי לעצמי זה ש"צריך לשים את הגבול איפשהו". אמירה שכל צמחוני (מה שאני עוד לא) שומע יותר מדי פעמים, בדרך כלל בהתנצחות קטנונית: איפה הגבול? בביצים? בחלב? בדגים? בבגדי העור? ותמיד יהיה מישהו שירים על נס את רגשותיהם העדינים של הצמחים ויטען ברגש שגם לחסה כואב כשקוטפים אותה ושיש מלפפונים שכותבים יופי של שירה.

כשאתה לא אוכל בשר אתה כל הזמן נאלץ להתגונן בפני טיעונים אבסורדיים והעלבות אישיות. אנשים רואים בצמחוניות התרסה נגדם. הצמחונות היא מראה לא נעימה המוצבת מולם: הנה הם משתקפים בה, טורפים צמאי דם וחסרי רחמים. תגובתם הראשונית היא לעשות ממך צחוק. יאללה, שייהנו.

אבל נסחפתי. איפה הייתי? אה, בדגים. אז זהו, אכלתי לי דגים, אבל חשבתי גם על זה עוד קצת (זה נחמד לחשוב על מה שאתה אוכל) ועשיתי בירורים. מה אומר לכם, גבירות ואדונים: נראה לי שאני מפסיק גם עם הדגים, וזאת ממספר טעמים שיפורטו מיד.


ה.
הטעם הראשון הוא הטעם המוסרי: האכזריות שלנו כלפי הדגים, שוכני הים הגדול והנהדר, היא פשוט בלתי נתפסת. מה עשו לנו היצורים היפים האלה שאנחנו קוטלים אותם כך בהמוניהם? מאות מיליוני טונות של דגים נהרגים כל שנה בידי בן האדם, בברבריות שקשה לדמיין. באחד מדוחות גרינפיס שקראתי המשיל אחד המומחים את שיטות הדיג המסחרי לרשת ברוחב קילומטר המחוברת למוט פלדה שהייתה חולפת על פני המישורים הגדולים של אפריקה ומשמידה כל דבר וכל יצור הנקרה בדרכה - קרנפים, אריות, פילים, קופים, נמרים, ציפורים, וגם בתים ומכוניות ואנשים. זה מה שאנחנו עושים בימים הגדולים.

ו.
הטעם השני הוא הטעם הסביבתי: אנחנו מזהמים את הים בטירוף, את זה יודע כל ילד. אנחנו זורקים לתוכו את הצואה שלנו, את נוזלי הבטריות המשומשות, את הפסולת התעשייתית, מיליוני ליטרים של נפט ומתכות רעילות מכל הסוגים מושלכות אל קרקעית הים ונאכלים על ידי הדגים המסכנים, שלא הרבה זמן אחר כך נרצחים על ידינו. ודרכם אנחנו אוכלים, שוב, את כל הזבל.

עכשיו, אני לא יודע מה אתכם, אבל אני לא ממש מעוניין לאכול את החרא של עצמי. ואת החרא של אנשים אחרים אני מעוניין לאכול עוד פחות, תודה רבה.


ז.
הטעם השלישי הוא אישי יותר. התחביב החביב עלי הוא צלילה. לצלול זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות בעולם. רגעי האושר הגדולים ביותר שלי היו מתחת לפני הים בחברת דגים, דולפינים, צבי ים, מאנטה-ריי, צלופחים, סרטנים ומה שאתם רוצים.

אני אוהב דגים. אני אוהב לראות אותם זזים, אני אוהב אותם בכל הצבעים, המינים והגדלים. אני מתרגש לראות דג מתחת למים פי מיליון משאני מתרגש לראות פרה באחו, תרנגולת בחצר, כבש בדיר או סוס בשדה. דגים בעיני הם נזר הבריאה; חיות נאצלות, נהדרות.

הדגים (וגם הציפורים) הם החיות המרהיבות ביותר שראיתי. איזה הוד, איזה הדר! איך אוכל להביט לחבריי הדגים בעיניים באמצע הצלילה, כשאחר כך אני טוחן אותם על הצלחת, מפריד בנימוס את הבשר מהעצמות.

אוהב אני את הדג יותר משאוהב אני את שאר החיות, אז למה אותן הפסקתי לאכול ואותו אני עדיין טורף?

זהו, מספיק. נו מור פיש פור מי.



קישורים נוספים: