| פרשת נוטרה נאגטס פרצה כששהיתי בחוץ לארץ לצורך עסקים. כשחזרתי, נתבשרתי על מותו של ק', כלבו של חברי היקר א', שחי חיים טובים עד שבא השליח עם חבילה של נוטרה נאגטס שכללה רעלן בשם אפלטוקסין (Aflatoxin) שנוצר עקב עובש פטרייתי מסוג Fungus Aspergillus Flavus שמקורו בצמח תירס שגדל אי שם בדרום קרוליינה שבארצות הברית ושנעשה בו שימוש להכנת האוכל בשק הירוק (18 ק"ג) של נוטרה נאגטס. האפלטוקסין והפונגוס אספרגילוס לא אחראים למותו של ק' ושל עוד קצת יותר מעשרים כלבים (כל עיתון כותב אחרת. אחד כותב עשרה, אחד כותב עשרים. למי אכפת, כולה כלבים). מי שאחראי זו חברת כצט הישראלית, היבואנית של מוצרי חברת דיאמונד האמריקנית, שלמשך עשרה ימים ידעה על כל המילים הלועזיות הארוכות האלה, אבל לא עשתה כלום. היה קשה לא לחבב את ק', הוא היה כל כך טוב לב, מטומטם וגרגרן שפשוט לא עמדה בפניך שום ברירה. הכלבה שלי, שאוכלת משהו אחר, אהבה אותו הרבה. אם היא תחוש בחסרונו ואם לא, לעולם לא נדע. הטור הזה, אם כן, מוקדש לזכרו של ק', שאם יש דבר כזה כמו גן עדן לכלבים, הרי שהוא ודאי הפך לגיהינום עם בואו של ק' חסר המנוחה. |
| ב. נכנסתי לאתר האינטרנט של חברת כצט - http://www.cts.co.il/CTS - ומצאתי שם הודעה: "בעקבות בלבול שנוצר בקרב הציבור, בשל הנחיית משרד החקלאות לאסוף אצווה נוספת של נוטרה נאגטס... החלטנו מתוך אחריות ומחויבות לקבל חזרה ... את כל מוצרי נוטרה נאגטס". כן, יש בלבול בקרב הציבור. הציבור הזה, אוף איתו, הוא נורא מבולבל – כמה כלבים מתים והוא לא רוצה יותר לשמוע את השם נוטרה נאגטס. ו"האחריות" ו"המחויבות" של כצט ממש נוגעים ללב, לא? שמישהו ייתן להם משואה להדליק. המשכתי פנימה. בוא'נה, הכצט האלה מייבאים ומייצרים מלא מוצרים! אני בטוח לגמרי ולחלוטין וללא שום ספק שכצט מגלה את אותה האחריות ואת אותה מחויבות שהפגינה בפרשת נוטרה נאגטס גם מול כל המוצרים האחרים שלה; ויש שם המון תרופות מכל הסוגים, גם לתינוקות, מוצרי הגיינה, חקלאות. מה יש לומר – כצט זו חותמת של איכות. מעכשיו אני מחפש את התווית של כצט. |
| ג. אז רשמתי לפני את מוצרי כצט, ומאחר ולא אזכור את כולם, רשמתי לעצמי גם לחפש אותם על הקופסה, ואם אני רואה אותם – להשאיר אותם על המדף. אני מקווה שלא אהיה היחיד, אבל אני לא בונה על זה. חרם צרכנים הוא מושג שלא קיים עבור הצרכן הישראלי, שאוהב, כמאמר הקלישאה, להכריז שהוא לא פראייר אבל בפועל הוא הכי פראייר בעולם. אנחנו צרכנים גרועים וחסרי מודעות. בעצם, זה לא מדויק. הצרכן הישראלי מודע בכל מאודו למבצעים, כרטיסי מועדון וסיילים מיוחדים – הוא מודע לרצונו לצרוך אבל הוא לא מודע ליכולתו להשפיע על מה שהוא צורך ועל הגופים שמספקים לו את הסחורה הזו. אם כצט – וכצט היא רק הדוגמא של ההווה הקרוב – לא תרגיש את הנוטרה נאגטס טוב טוב במאזן הרווחים הבא שלה, הרי שלא קרה כלום. המסר שיועבר, גם לכצט וגם לכל החברות האחרות, יהיה ברור וחד משמעי: אפשר להמשיך לא לשים לב. זה בסדר, זה שום דבר. או בפרפרזה על דברי המפרי בוגארט הגדול: שום דבר שקמפיין טלוויזיה לא יכול לפתור. פעם השתינו עלינו ואמרנו שיורד גשם, היום משתינים עלינו ואנחנו אומרים שזה צונאמי. הזרם רק הולך ומתגבר, חברות וחברים. |
| ד. אני יכול לנחש מה שאתם אומרים לעצמכם, אם כי אני מאוד מקווה שהמחשבה לא עלתה על דעתכם: אולי לא דין נוטרה נאגטס כדין טיפטיפות מוקוליט (תכשיר של כצט לטיפול במחלות של דרכי הנשימה אצל פעוטות) או כדין קספו (תרופת מרשם נגד כאבים עם לוגו כצט עליה)? אולי על בני אדם מקפידים יותר? צריך להיות יותר מדי תמימים בשביל להאמין לזה, כפי שהוכיחו פרשיות עבר כמו רמדיה, הסיליקון בחלב, הקוליפורמים למיניהם והבשר המקולקל של טיב טעם. הם דופקים אותנו איפה שרק אפשר, ואנחנו רק מבקשים עוד. מפרשה לפרשה אנחנו רק מוכיחים להם שאין בעיה, שהכול עובר, שהכול נשכח. חלק מהכלבים כבר לא ינבחו יותר, אם לנקוט בעוד פרפרזה, אבל השיירה עוברת בכל מקרה. |
| ה. אבל אני עדיין מתקשה להשתחרר מהתחושה שיש לי – שמישהו, לא יודע באיזה שלב של הפרשה, אמר 'נו, כולה כמה כלבים, אף אחד לא ישים לב'. התחושה הזו נמצאת אצלי כמעט במעמד של ודאות. זה פשוט לא יכול להיות אחרת: במקום בו ערך האדם הולך ויורד ורמת האלימות רק הולכת ועולה, במקום בו אנשים בקושי שווים יריקה – מה שוות החיות? אמרתי לעצמי, ואני די משוכנע שההיגיון הבא ודאי מוכר לכם: במקום בו אנשים נקטלים בכביש, למי יש זמן לכמה כלבים שהורעלו? וזה בדיוק ההיגיון המעוות שנוצר בקרב חברה מקולקלת, חסרת חמלה. אתה לא צריך להיות זקנה תמהונית שמאכילה חתולים ברחוב באוכל שאספה בסופר בשביל לחוש אמפטיה לחיות ארצנו, יצורים חסרי זכויות שאף אחד כבר לא רואה אותם. מרוב שאנחנו לא רואים את החיות, אנחנו כבר לא רואים שאנחנו לא רואים אותם. טוב, קשה להאשים: יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מתאמצים לא לראות – את מהגר העבודה, את האתיופי, את הבדואי, את הערבי, את הזקן, את החולה, את כל מי שלא כמונו – יש כל כך הרבה בני אדם שאנחנו לא רואים, אבל אפילו אלה מצליחים להסתיר לנו את החיות. |
| ו. תסלחו לי, אני פשוט מושפע – מאוד מושפע – מספר שזה עתה סיימתי לקרוא ושהשתלב יופי בפרשיית נוטרה נאגטס: "כל יום הוא טרבלינקה" מאת צ'רלס פאטרסון (הוצאת פרדס). זה ספר קיצוני ואני ממליץ לכם עליו. שמו ניתן לו מתוך ציטוט של יצחק בשביס זינגר שאמר "ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה". הספר הקשה הזה משווה ומראה את הקשר בין ניצולם השיטתי של בעלי חיים לבין דיכוי בני אדם, בין מערכת ההשמדה הנאצית לבין תעשיית הבשר האמריקאית ובין תרבות שלמה של דיבור ודפוסי מחשבה שמוחקים את סבלו של האחר, אדם או חיה. המסלול על פי פאטרסון מתחיל בניצול והרג של חיות – והתיאורים ממש מזוויעים – עובר די מהר לדה-האנשה של האויב והאחר והורדתו לדרגה של חיה. משם הדרך להשמדה קצרה וסלולה. אפילו הטכניקות זהות. באחד מהפרקים של הספר מראים לך איך הנאצים הסבו את טכניקת בית המטבחיים האמריקאי, על הפס הנע שלו והיעילות הנהדרת, למפעל ההשמדה של היהודים, שבכל מקרה נחשבו לחיות – קופים, חזירים, עכברושים; אלה רק מקצת הכינויים שזכינו להם. אז והיום. זה לא קל לקרוא ספר שעוסק בשואה מהזווית של הבשר, של הטכניקה. זה לא קל לקרוא את ההשוואה הזו, שנעשתה על ידי שלל אינטלקטואלים, כמו תיאודור אדורנו: "אושוויץ נולד מחדש בכל מקום שבו מתבונן מישהו בבית מטבחיים וחושב: אלה רק חיות". ויש הרבה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בספרים מהסוג הזה, אבל הפעם משהו פקע בי. בארוחת הצהריים הזמנתי מנה צמחונית. אני מקווה שזה יחזיק יותר זמן מהפסקת העישון האחרונה. אבל בעישון אני מתעלל רק בעצמי, באכילת בשר אני מתעלל - או נותן יד – להתעללות במישהו אחר. |
| ז. שתי מילים אסור לומר לישראלי: נאצי ופראייר. זו אולי הסיבה ששתי המילים הנ"ל מובילות את השיח הציבורי. אני לא אומר שמישהו בפרשה הזו נאצי, אבל אין ספק מי פה הפראייר: זה ששותק לכצט |
קישורים נוספים: |