| כעבור יומיים נסעתי לפילדלפיה שבמדינת פנסילבניה. הגעתי היישר למסיבה משפחתית. זה היה אצל דודה של אמי, שם גם ישנתי בימים הבאים. רוב האוכל במסיבה היה מתאים לי, אפילו לא היו שם גופות. היו כמה דברים עם מוצרי חלב, אבל הזהירו אותי מראש עליהם. המנה העיקרית היתה טבעונית: צ'ילי. היה חריף ולא יותר מידי טעים לי, אבל הסתדרתי. בימים הבאים חייתי על קשיו, קרקרים ו"טוב מגבינה" של טופוטי. פינקו אותי גם בהרבה אוכמנויות, גלידה מחלב אורז וכמובן שאכלתי הרבה ירקות. |
ביומי השני בפילדלפיה הלכתי עם סבתי ובת דודתה לבקר קרוב משפחה ועצרנו באיזושהי חנות, שם התלהבתי מאוד לראות "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". מצד אחד, מה רבה היתה אכזבתי כאשר גיליתי שהעיתון היה בן שבוע והיה כל כך יקר. מצד שני, זאת היתה הפעם הראשונה שבה עיתון בן שבוע היה מעניין... הגענו לדוד והוא הגיש לנו מרק ירקות, קצת סיפורים על תולדות המשפחה, קצת תמונות של אבות אבותי, ואחרי משהו כמו 6 שעות הלכנו משם עייפים. |
בדרך חזרה לדודה שלי סבתי החליטה לקחת אותי לאיזה דיינר לאכול בו ארוחת ערב. הרשו לי לתאר לכם במספר מילים מהו דיינר: מסעדה שבה מוגשות גופות, גופות אחרות, צירופים אחרים של תוצרי בעלי חיים, כמה ירקות מוזרים והרבה מידי שמן. כבר ניסיתי את מזלי בניו ג'רסי בדיינרים למיניהם. בדרך כלל אכלתי סלט ופעם אחת ניסיתי את מזלי במנה צמחונית בשם "קווין לטיפה". כן, כן, האמריקאים אוהבים לקרוא למאכלים על שם ידוענים. אולי הידוענית הזאת טובה, אך המנה חסרת כל חוש טעם טוב. בטטה מוקפצת עם אבוקדו? הא? איפה אתם חיים? טוב, בארצות הברית, אבל האוכל האמריקאי היחיד שאני אוהבת מאוד הוא האוכל שבא במקור מהאינדיאנים. אה, וכן, הוא גם הרבה פעמים טבעוני: תוצרי בוטנים, תוצרי תירס. יאמי יאמי. אבל נעזוב כרגע את האינדיאנים בצד. אוכל אינדיאני אני אוכלת בבית, לא בארצות הברית המודרנית. נכנסנו לדיינר, והעפתי מבט חטוף: גופות, אלכוהול לגיל 21 ומעלה, ומנה צמחונית שכללה ירקות לא מעוררים תאבון במיוחד. |
אני לא רעבה" הצהרתי, ונסענו אחר כבוד לדודתי דרך הכביש שנוסע בין נהר לבין המון עצים. סבתי השאירה אותי שם. דודתי לא היתה בבית, אך בעלה כן היה. הוא ראה אותי די מצוברחת, רעבה, אך מחוסרת תאבון, והציע לי לאכול מעט גלידה מחלב אורז. מסתבר שגם את זה יש בארצות הברית. קראתי את רשימת הרכיבים: 100% טבעוני. הוא הציע לי לאכול היישר מהגביע. לקחתי קופסה של גלידת אורז בטעם וניל, והלכנו לצפות בהופעת ג'ז בוידיאו. דודתי חזרה, כאשר סיימתי את הגלידה (אל תדאגו, היו עוד 4 קופסאות במקפיא), היה לי כאב בטן, קפוא בפה עם קצת טעם לוואי, אך בעיקר מרוצה. זה לא משמנת, אפשר לאכול עם פחות ייסורי מצפון :) קינחתי בברוקולי מאודה עם אגוזי קשיו, מעשי ידיה של דודתי. |
ביום השלישי שלי בפילדפיה סבתי שוב באה בצהרים לקחת אותי לדוד. בת דודה נוספת היתה אמורה להיות שם, והזמינה אותנו לארוחת צהרים. הגעתי, הכרתי את האשה, והיא שאלה אותי אם אני אוכלת חלבי או בשרי. אמרתי לה שאף אחד מהם. אז כולם אכלו גופות, אני נגעלתי, אבל לפחות בת הדודה הכינה לי מספר סלטים וקצת אדממי בתור חלבון. לקינוח היו ענבי קוקטייל: ענבים ננסיים, סגולים וטעימים. בערב דודתי ובעלה לקחו אותי לאכול איתם במסעדה הודית נחמדה במרכז פילדלפיה, לא רחוק מהלייב 8, מרכז קימל, וכו'. הלייב 8 היה מופע רוק שהתקיים ב-8 ערים בעולם פחות או יותר באותו הזמן, וההכנסות היו למטרות צדקה. הופיעו שם להקות מיתולוגיות כגון הפינק פלויד שהתאחדו מחדש לרגל האירוע. עברנו ליד, אך לנו היו כרטיסים לתזמורת של פילדלפיה. המסעדה ההודית היתה נחמדה עם יין טוב (שתינו מרלו), והיו אפציות טבעוניות, אם כי להזכירכם, אנחנו בארצות הברית ולכן ישנה כמות גדולה במיוחד של מזון מהחי, כל מיני תרנגולות וכאלה. אכלתי גרגירי חומוס נורא חריפים ועוד משהו טעים שאני כבר לא זוכרת מה זה היה, אני רק זוכרת שזה היה טבעוני, טעים, משביע ובריא. - אה, וגם הודי. רוב הלחמים היו חלביים וזה היה בעייתי, אך היה לחם אחד טבעוני, קצת דמוי לפה. בעצם, כל הלחמים שם היו נראים כמו פיתות. משם, כל קיבה מלאה (ומצפון נקי מצידי) הלכנו ברגל למרכז קימל ובדרך עברנו ליד כל מיני מופעי רחוב לכבוד ה-4 ביולי, למרות שזה היה רק ה-30 ביוני. הקונצרט היה מצויין, והלכתי אחריו לטיול רגלי עם דודתי. פילדלפיה זאת עיר יפה, גם בלילה. חזרנו אליה הביתה והמשכנו את שיחת הנפש על 3 סוגי הגלידה מאורז הנותרים: בטעם תפוז, בטעם תות, ובטעם וניל. חומרים טבעיים בלבד כבר אמרתי? בקרוב: פרק ד', המשך מסעותיה של vmfl |
קישורים נוספים: |