| לחצרי הבאתי תרנגולות. הרי מספרים פלאותיה של התרנגולת ומרבים לומר שיבחה כעובדת חרוצה, המטחחת בנקירה ובשירה, ומזבלת את האדמה בלשלשת עשירה, וזוללת רימה ותולעה, ומרבים אף לספר בשבח ביציה הכתומות, ובשבחם של אפרוחיה הרכים, ובשמחה שהיא מביאה בקרקוריה, ובדיצה שמביא בן זוגה השכם עם כל שחר, ולפעמים גם באמצע הלילות כשרוחו נחה עליו. ואכן רבו מאוד פלאי התרנגולת. אלא מה גיליתי? שרבים הם אפילו יותר משמספרים. כי תרנגולותי שהבאתי לגני לא היו סתם עופות נקרניות, אלא תרנגולות באלדי. רוצה לומר, תרנגולות עם אופי. שנים של טיפוח שימרו בהן את הדובדבן שעל קצפת התרנגולות, את השופרא דשופרא, או במילים אחרות את הגנטיקה המעולה ביותר, את שרשרות הדנ"א הקדומות ביותר, שרשרות של תרנגולות עם עבר, עם היסטוריה, עם מורשת, עם חינוך וידע ותרבותיות של דרך ארץ ממש. ומי שלא ראה תרנגולת הגאה בתרנגוליותה, לא ראה גאווה אמיתית מימיו. מטיילת לכאן ולכאן, מנערת נוצות, הדרת כבוד אמיתית. נו, מה. לא יכולתי להתיק עיני מהן. הייתי מתבוננת בהן בנחת, נחת גידול תרנגולות. כמה נאות, כמה טובות. מתנהלות זו עם זו בהגינות, יד אחת דוחה והשנייה מקרבת, או מוטב לומר כרע אחת דוחה וכרע שנייה מקרבת, כבדהו וחשדהו, כמנהג חכמים. ועוד התפלאתי איך הן מתכנסות אל הלול עוד טרם חשיכה, ומעופפות אל הענף הגבוה לישון בו. וכמה טוב לראותן נוחתות השכם עם אור ראשון, ומודיעות זו לזו על בואי בכל בוקר עם סלסלת השיירים, נרגשות לקראתי אבל לא יקרבו אלי. אהבתי את זה, זה שעוד נותרה בהן הידיעה שאני אדם והן תרנגולות, ונשארה בהן הסתייגות קלה ממני. התבוננתי איך בחיישני מקורן הן יודעות בדיוק לקרוא את הרטטים התת קרקעיים אשר מרמזים להן אודות ערצב או תולעת שמתחת לאדמה, ומיד נשלף האוצר ונבלע. כראוי לאוצר שיעשו בו שימוש לחיים.. הזכר האצילי, עטור נוצות כתומות נהדרות, קורא לתריסר היפהפיות שלו כשהאוכל מגיע, אני מפזרת זרעונים, קליפות ועלים, והוא בג'נטלמניות מפנה ראשית חכמה את הדרך לגבירות, ומשגיח על הסדר הטוב. ובמיוחד על זו האחת החביבה עליו במיוחד. איזו זוגיות – תאווה לעיניים! השקט ולמד דרך תרנגולת וידעת בינה. |
| פרק ב: עוף בניכר סיפר לי מר חבר אחד מה רע ומר גורלה של התרנגולת התעשייתית, זו שנולדה לבקנית ויעודה אחד, זו שמקבלת מזונה מיד בשר ודם, ולא מיד השם, וזה – אמרו חז"ל – אין מרורים גדולים מסידור שכזה. ולא רחוק מביתנו לול מטילות. כל מטילה היא מטיל זהב, שתי ביצים ליום במקום הביצה האחת כמסורת האבות. אחת ביום ושנייה בלילה, כי לעולם אין לה לילה לעובדת בשירות האדם, כי אם אור תמיד בחדריה. עייפות העיניים, עייף הגוף אשר חי את חייו בקצב פי שניים, כפול מהקצב שקבעה לו האלוהות. עייפה התרנגולת שנפשה כמהה לצאת לסייר, לבטוש באדמה, לנקר, אך אין לה יכולת. כדבר שיר ישן 'קוד קוד קוד התרנגולת אין לי אין לי כבר יכולת, שלוש ביצים ועוד יותר אין לי כוח לנקר...'. ואז בבת אחת מכבים להן את האור ואין מחלקים להן עוד אוכל, כדי שיטילו יותר. וככה שבועיים נותרות בעלטה גמורה, עד שנפשן כמעט ונקעה בחיים, ונדמה להן שהן כבר מתות. חושך מצריים, מכה כזו אל בין המצרים מביאה אותן. סיגוף קשה מנשוא. המטילה אינה עוד מטילה. נוצותיה נושרות. גופה צמא צימאון אדיר ומשתוקק ללגום קצת אור. קצת אורה ודיצה ושמחה וגילה ורינה וששון וייקר. וכל זה מנקודת מבטה של המטילה. אז שאלתי: ומנקודת המבט של מגדל העופות מה? מה העיקר העקר שמאחורי עיקרון ההחשכה? שרק כמעט ונוקעת נפשן, אך לפני שנגמר רצון חיותן מעוררים אותן ומשיבים להן שמש חשמלית. ואז, הן מרימות ראש, לא מאמינות כי הנצח אכן יש לו קצה. ומשמחת החיים הגדולה שחננו להן, מטילות הרבה יותר. ובדיוק עכשיו, סיפר לי מר חבר, שמעתי על לול אחד כאן שהוכנסו עופותיו לעלטה הזו, והצלחנו להוציא מאה מהן, ומנסים למצוא להן בית חם. חמש עשרה מהן לקחתי אל לולי. בתוך ארגז סגור קיבלתי אותן, והן לא השמיעו הבהוב כל הדרך. כשפתחתי את הארגז בלול, ראיתי אותן. שפופות, כנפיהן מעל ראשן, מרוטות נוצות, שמוטות כרבולת, קשות יום, לא זינקו מהקופסא, לא השמיעו קול, לא נעו, כמו לא האמינו עוד בחיים. דקה שלמה בטרם הסיטו וילון כנפיהן, ועיניהן עצומות עדיין מפאת החשיכה שנותרה בדעתן. לבסוף על אף שנפגעו - הציצו, והבינו שעדיין הן חיות. וקפצו החוצה. אל החיים בלול הפתוח, אל טעמן של קליפות, אל פירות, וירקות, ועלים ירוקים, שלא עלה טעמם על מקורן מעולם כי הורגלו רק בתערובת מטילות. וקפצו החוצה אל אחיותיהן מן הבר, הדיירות הוותיקות שלי, תרנגולות הבאלדי שלי, שפתאום נראו לי זעירות מימדים ממש ליד התרנגולות המפוטמות שהיו שמנות על אף ההרעבה שהוצאו ממנה זה עתה. |
| פרק ג: עוף באחותה תוך ימים ספורים התגלה אופיין האמיתי. נפלו המסכות, אין בושות יותר, אף אחד לא מנסה למצוא חן בעיני או בעיני הדיירים הקודמים. עוד לפני שעטו חזרה את גלימת הנוצות הלבנות שלהן, האחידות, קבעו התרנגולות החדשות חוקים חדשים למשחק. הן תקפו במקור שלוף את אחיות הבר שלהן בכל פעם בה אלה ניסו להתקרב אל האוכל, ורק לעתים רחוקות השאירו שיירים מן השאריות שהבאתי לכולם. בכל פעם שאחת הבאלדיות שלי מצאה לה תולעת דשנה, מיד חטפה אותה ממנה אחת החדשות. הן היו מתהלכות כגברות שמנות הלוך ושוב בלול. מטילות המון ביצים חומות ענקיות, תעשייתיות חתומות, בפינת הלול על האדמה, ולא במושבי הדגירה הגבוהים, כי לא ידעו לעוף. וגם בלילה לא היו עולות על הענפים הגבוהים, אלא נשארות על עומדן במקום בו תפסה אותן קרן השמש האחרונה, ולא זזות כל הלילה. גם זו כלפי זו לא נהגו באדיבות, ולעולם היו רבות על האוכל. הן גם ניקרו את הזכר המפואר, באלדי גאה בעל זנב רב וצבעוניות שמתחלפת בקרני השמש. ולא הניחו לו לבוא אליהן. כמו לא הבינו את שידעו אל נכון אחיותיהן הבריות ש... – יין ויאנג – זכר ונקבה ברא אותם, והתכחשו לצורך האישה בבעלה, או לצורך של הבריאה בהרמוניה. אנחנו מסתדרות גם בלי גברים הן גיחכו ביניהן לעומתו. גם באביב כשתרנגולות הבאלדי השחורות הקטנות, החטובות והשריריות, החלו דוגרות על ביציהן בסבלנות אין קץ, לא עלה על דעתן של הלבקניות שמוטות הכרבולת לשבת. והמשיכו להטיל על הקרקע. וכשבקעו האפרוחים, לא נתנו להן הדודות אדומות העין מנוח, והציקו לאימהות הצעירות שהתלכדו ביניהן וניסו להגן על אפרוחיהן בשיתוף כוחות. אמהות טובות, אמיצות ואוהבות. וכשהמשיכו ההצקות הכניסה אחת האימהות את ילדיה תחת כנפיה, וניפחה את נוצות צווארה ושלפה כנפיים, וקפצה באתלטיות על הדודה לסלקה. והדודה הקימה קולות שוד ושבר קוד קודה! קןד קודה! איך את מעזה, חוצפנית, מי את חושבת את עצמך?! ולשמע המהומה מיהרו תיכף ומיד כל חברותיה לקראתה לשמוע את הרכילות, שתתבייש לה הפרגית הפצפונת, אמרו זו לזו בבוז. אך מיד הניחו גם לזאת, וחזרו לנקר, שכחו וחזרו לערפול החושים הרגיל להן. עמדתי שם וחשבתי לי: חסרות בינה. לא נשאר להן דבר מעצמן, לא ידע מקור ולא בינת שכווי. לא יום ולא לילה. פרחות, ערסיות, חסרות נימוסים. הן איבדו את המורשת של עמן, עם התרנגולות. מי יתנני תרנגולת של אמת. |
| פרק ד: מעוף צר לי על התרנגולות המחוספסות האלה. עוד כשהיו בתוך הביצה נלקחו מחומה הנעים של אימן והודגרו במכונה חשמלית. וכשבקעו, לא שמעו את קולה המרגיע של אמא מעודדת אותן ומצפה להן. הם מצאו עצמן בתוך ים של תינוקות זועקים כמותן, שלא ידעו אחרי מי הם אמורים ללכת, ומי הם, חסרי זהות תרנגולית, לרגעים קיוו שהאיש שבא למלא את מיכלי האוכל הוא אמא, אבל לא היו לו נוצות שאפשר להתכרבל בהן, ולא היה לו ריח נעים ומתוק שיש לכל האמהות. הנה אפרוח זעיר ככדור שלג חמים בכף היד, אבל מתיקות פרצופו התינוקי לא עוררה באף אחד את החמלה המתעוררת בלב למראה תינוק מיילל. ילדים נטושים, מקורם נקטם שלא ינקרו זה בזה ו"יפגמו בטיב הסחורה", זה כאב, זה כואב. רק אכילה נותרה להן פיצוי. כמו אנשים שמנחמים עצמם בלעיסה, סבלו האפרוחים הקטנים מבולימיה קשה. בלי אמא להתחבא בנוצותיה מפחד ולנום לילה טוב בין כנפיה, בלי דמות אב גבר קורא אל הבוקר, ובלי בוקר, ובלי שמש, ובלי תולעים שאפשר למשוך ממקור למקור, רק צפיפות גדולה, והריסוסים האלה שמידי יום הומטרו מלמעלה. היו אפרוחים שנעשו כל כך כבדי משקל שרגליהם נשברו תחת הלחץ והם היו ישובים כל הזמן בוהים באדישות אל העולם הלא מזמין שלתוכו בקעו. ואם ניסו לקום לא יכלו. והיו שלא עמדו בכל זה בכלל. צר לי עליהן כי אני יודעת למה אופיין רע מזג ולמה הן חסרות את האינטלקט המיוחד של תרנגולת באלדי. ממש כמו ילדים שהוריהם בחלו בהם, עלבו בהם, התעלמו מהם, הזניחו אותם. כי איך יכול אדם לגדול להיות אדם, ממש אדם, בלי אהבת אימו ואביו שתלווה אותו יום יום. איך יוכל ילד לצמוח להיות אדם אוהב, קשוב, שמח, מאמין ומכיר בשפע הטוב של האל הטוב, אם מעולם לא אהבו אותו, הקשיבו לו, שימחו אותו, האמינו לו והכירו בשפע היכולת והטוב שבו. איך ידע לתת מילה טובה אם לא נתנו לו מעולם. |
| פרק ה: כנפיים להן ולא יעופו והילדים שלנו – כל הילדים שלנו- האין זאת כי הם כולם נולדים עם כנפיים. כנפי הדמיון, כנפיים של פליאה, כנפי התרגשות, כנפי מלאכים. כל תינוק רך נולד שלם, ואחד עם אלוהים ואדם. ומי אנחנו – הורים ומורים סופרים וכוכבנים - שנעז לקצץ בכנפיהם, ולגזול מהם את החינוך המגיע להם. חינוך שאיננו פרי רצוננו להתאימם לדעותינו המסורסות על העולם, אלא פרי אהבתנו למי שהם, כפי שהם, מורים דגולים מעולם אחר. הם יצורים שאין כמו רגישותם, אם קשובים לה, להעיר את הנשמה מתרדמתה. מי אנחנו שנגזול מהם את החופש לנוע, להתבונן מקרוב על השמש, לגעת באדמה באצבעות, להאמין שהם יכולים ולהצליח, לנסות בעצמם לעוף ולהיות מסוגלים, להיות הם לגמרי בכל רמ"ח האיברים, ובכל נפשם ונשמתם ומאודם, מאוד מאוד. מי אנחנו שנחיה בשבילם את החיים על פי דרכינו, כשהם הרי יודעים מהו טוב של ממש. יום אחד נכנסה נמייה לחצרנו, כל תרנגולות ההדר שלי מיד נפנפו בכנפיהן הססגוניות ועופפו גבוה על הגדר, או על הצריף, או על עץ הגומי. אבל הרגזניות שלי - שלא השכילו מעולם ללמוד לעוף כי איש מעולם לא לימד אותן - הן הקימו שאון רב, התפזרו לכאן ולכאן, קפצו זו על זו וכלום. כנפיים להן ולא יעופו. והנמייה טבחה בכולן, ולקחה לה אחת לפת לילה שלה. מצאתי את כולן שוכבות כך בבוקר. שבויות בחוסר היכולת שהנחיל להן מי שחינך וגידל את שכמותן. תרנגולות הבר שלי, אנרגטיות כתמיד, התקרבו בלי חשש אל ערימת האוכל שערכתי לפניהן ונהנו בכל ליבן מסעודה שאין בה תחרות, רק שיתופעולה, רק שיתופעולה של חדווה גלויה. |
טליה שניידר למדה פרמקלצ'ר באנגליה, בהודו ובישראל. הקימה את אתר השומרה ביער ירושלים. היא בעלת הוצאת הספרים האקולוגית היחידה בארץ, הוצאת יער. עוסקת בחינוך שנים רבות עם ילדים ומבוגרים. חיה ומלמדת פרמקלצ'ר מזה 7 שנים. זכתה לקבל דיפלומה בפרמקלצ'ר מטעם האקדמיה הבינלאומית לפרמקלצ'ר. לפני שנתיים עברה עם משפחתה מירושלים לפרדס חנה להקים שם את משק צוף. |
קישורים נוספים: |