| עד לפני כעשור, ניסויים בבעלי-חיים בבתי-ספר לא הוגבלו כלל. תלמידים אולצו להשתתף בהרג בעלי-חיים ובעינוים, ומשרד החינוך דבק בעקשנות בשיטות אכזריות וארכאיות ללימוד ביולוגיה, חרף ההתפתחות הטכנולוגית ועליית המודעות לזכויות בעלי-החיים. בכתבה זו נראה כיצד התפתח המאבק בניסויים בבעלי-חיים בבתי-ספר, וכיצד הושג לבסוף האיסור המוחלט לבצעם. |
| הרג חיות וחיתוך גוויות חוברת "הנחיות חינוכיות לביצוע ניסויים בבתי-ספר", ממליץ משרד החינוך למורים לביולוגיה לעיין בחוברת, הכוללת סדרת דוגמאות לניסויים מומלצים. בתחילת כל ניסוי מופיעה רשימת חומרים וציוד. לצד מדחום וצלחת פטרי ניתן למצוא ברשימה גם "חומרים" כגון צפרדע או דג, או כפי שהם מכונים בלשון החוברת: "חומר חי". חומרי הרדמה או שיכוך כאבים, לעומת זאת, אינם מוזכרים כלל בחוברת. נתיחת בעלי-חיים שהומתו לצורך זה, הייתה ככל הנראה הניסוי הנפוץ ביותר בבתי-ספר. כך מורה חוברת הדרכה אחרת לתלמידים: "הנח את הצפרדע, על גבה, על קערת הניתוח. מתח את רגליה וקבע אותן בסיכות, כמתואר בציור... הרם במלקטת את עור הצפרדע במרכז בטנה וחתוך במספריים חתך קטן, דרכו תמשיך לחתוך את העור ממרכז הגוף לכל אורכו..." (זילברשטיין, עמ' 57) פעמים רבות כללו הביתורים שנערכו בבתי-הספר פתיחת בטנן של נקבות יונקים הרות (בעיקר חולדות), הוצאת העוברים שבבטנן וחיתוכם. כמו כן, נערכו ביתורי בעלי-חיים או חלקים מגופם, שנקנו מאטליז (בעיקר איברים פנימיים ועיניים). |
| מענים חיות לצד נתיחות בעלי-חיים מתים, התבצעו ניסויים שבהם נדרשו התלמידים לפגוע בבעלי-חיים באופן חמור טרם הריגתם. הנפגעים העיקריים של ניסויים אלה היו דגים. במהלך ניסוי מסוג אחד, חיממו את המים שבהם שהו הדגים עד לרתיחה. בניסוי אחר חסמו את העברת החמצן לאקווריום שבו שהו הדגים וצפו בגסיסתם האיטית מחנק. ניסוי המתואר בחוברת הדרכה למורה, כולל גזירה של סנפירי הדגים והחזרתם לאקווריום. לתלמידים מוצגות שאלות כגון: "מדוע אין נזק רב בגזירת הסנפירים של הדג?", "כיצד מגיב דג חסר סנפירים?" ו"האם שונה התנהגות הדג חסר הסנפירים מזו של הדג בעל הסנפירים?". בחלק המיועד למורים נכתב, ש"אין ספק שחיתוך הסנפירים גורם נזק לדגים", ומוסבר כי הדימום עלול לגרום התקפות מצד דגים אחרים, ומקום החיתוך עלול להצמיח פטריות. מהחוברת מסתבר, שלא זאת בלבד ש"כושר התנועה של הדגים נפגם ביותר" אלא, שככל הנראה נגרם להם כאב חריף, כי "הסנפירים הם איברים הבנויים רקמות חיות, רקמה חיבורית, עצבים וצינורות דם, ואין להשוות את גזירתם לגזירת ציפורניים או חיתוך שיער אצל האדם." (זילברשטיין, עמ' 24) |
| חלופות בשנות התשעים השתמשו בתי-ספר בספר לימוד, שתוכנו נכתב בשנות השבעים או קודם לכן. כותבי הספר לא הכירו חלופות לניסויים בבעלי-חיים - אפילו הקרנת סרטי המחשה בטלוויזיה לא נלקחה אז בחשבון, כי בבתי-הספר היו עדיין רק מכשירי טלוויזיה מעטים. כניסתם של מחשבים לבתי-ספר במהלך שנות התשעים, אפשרה להשיג את "המטרות הלימודיות" ביעילות רבה פי כמה מזו שסיפקו הניסויים בחיות. "הקואליציה לחינוך מדעי מוסרי" בארצות-הברית הפיקה חוברת, שבה היא מפרטת מאות שיטות חלופיות לניסויים בבעלי-חיים בבתי-ספר, וביניהן דגמים, לוחות, תוכנות מחשב אינטראקטיביות וסרטי וידאו - ואפילו שימוש בגופם של התלמידים עצמם ללמידה על תפקודי החושים, כיוון זרימת הדם, רפלקסים, וכדומה. מתוך 28 מחקרים שהתפרסמו עד למועד פרסום החוברת (1998) ושהשוו את מידת היעילות של ניסויים בחיות בהוראה לעומת השיטות החלופיות, הראו 11 יתרון לשיטות החלופיות, 16 מחקרים לא זיהו עדיפות, ורק מחקר אחד הצביע על עדיפות לביתור בעלי-חיים. |
| מדעי החיים מול מדעי המוות החלופה המהותית לניסויי ההרג והעינוי אינה טמונה בצפרדעים עשויות פלסטיק, משוכללות וזולות ככל שיהיו. למזלן של הצפרדעים, החלו יותר ויותר מורים לביולוגיה ומומחים בעלי השפעה להצהיר בפומבי, שצפייה בבעלי-חיים בטבע והכרת אורח-חייהם, מרתקים וחשובים פי כמה מאשר הריגתם ופשפוש בקרביהם המדממים. תמר רון, אקולוגית בעלי-חיים בחטיבת המדע של רשות שמורות הטבע, יצאה נגד נתיחת צפרדעים בבתי-ספר, בעקבות מכתבי מחאה שקיבלה מתלמידים. לצד חלופות המדמות נתיחות, היא בחרה להציב אלטרנטיבה מפותחת יותר, שבבסיסה עומדת ההבחנה בצפרדעים כיצורים מסקרנים, מורכבים וראויים לכבוד: "אולי חשוב לא פחות שהתלמידים ילמדו להכיר את חיי הצפרדעים בטבע, ילמדו על חשיבות שמירתן בטבע, יקשיבו לקרקוריהן ליד בריכת החורף באביב, אולי אפילו יחפרו בריכת חורף בחצר בית-הספר וישתתפו כך במאמץ לשמרן? הרי קסמה וחנה המיוחדים של הצפרדע אינם טמונים בקרביה, אלא דווקא בפרטים הקטנים והפיקנטיים של חייה... אפילו במרכזי הערים, מבלי להתרחק מחצר בית-הספר וללא כל צורך בתקציבים מיוחדים, אפשר לגלות עולם ומלואו, אם רק מציצים מחלון הכיתה. אפשר, למשל, לעקוב אחר התנהגותם של דרורים... התבוננות בעופות חכמים כמו עורבים או עורבנים יכולה להיות משעשעת ומרתקת במיוחד..." (רון, 1999, עמ' 11ב) |
| מנתחים ובוכים נוכח בעלי-החיים המעונים והמבותרים, חוו תלמידים רבים זעזוע, לאחר שאולצו להשתתף בטקסי העינוי וההרג. בראשית שנות התשעים סיפרה טל יולוס מבית-הספר התיכון "אחד העם" בפתח-תקווה: "כל אחד קיבל קרפיון. הדג היה חי וכל אחד היה צריך להרוג את הדג שלו. הכנסתי את הדג שלי לבקבוק והכנסתי אתר, שהיה אמור להרדים אותו. אבל הקרפיון שלי לא הפסיק לפרפר. אחרי כמה דקות הבנתי שזו נקבה, ועוד בהריון. אחד הבנים בכיתה שבר לה את המפרקת והוציא לה את הביצים מהבטן. אני הייתי ממש היסטרית." |
| מנתחים ויורים לא כל התלמידים הזדעזעו. עבור חלקם, היוו ההרג והנתיחות חינוך שיטתי להתעללות. מחקרים רבים מראים, כי ביתורי הצפרדעים מקהים את רגישות הילדים לסבל וגורמים לפיחות בערך החיים. בשיאו של הקמפיין לביטול הניסויים בבתי-ספר בישראל, בסוף שנות התשעים, הזדמנה לטענה זו המחשה מצמררת: בראיון שהעניק הרוצח הסדרתי האמריקאי, ג'פרי דהמר, לרשת הטלוויזיה NBC, הוא טען שביתור בעלי-חיים בשיעורי ביולוגיה היה עבורו מקור ההשראה למעשי הרצח שלו. "בכיתה ט', בשיעור ביולוגיה, ביצענו את הביתור הרגיל של עוברי חזירים, ואני לקחתי את השרידים של זה הביתה ושמרתי את השלד. מזה המשכתי לכלבים ולחתולים", סיפר דהמר. לדבריו, תחושת ההנאה והכוח שגרמו לו הנתיחות הראשונות הובילו אותו לרצות לבתר גם את גופיהם של בעלי-חיים נוספים, וביניהם גם בני-אדם. |
| הזכות לסרב תחילת שנות התשעים פנתה האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים למשרד החינוך בבקשה להוציא הוראה מפורשת, שתחייב להכיר בזכותם של תלמידים לסרב ליטול חלק בניסויים בבעלי-חיים, מבלי שייפגעו מכך. בינואר 92' התקבלה תגובתה של ברוריה אגרסט, המפקחת על הוראת הביולוגיה בבתי-הספר, אשר הביעה הסתייגות ברורה מבחירתם של תלמידים להימנע מהשתתפות בניסויים בבעלי-חיים, אולם הוסיפה הצהרה מפתיעה: "מובן מאליו שהמורים מכירים בזכותם של תלמידים לסרב להשתתף או לצפות בניסויים בבעלי-חיים הנערכים במסגרת לימודיהם. לא ידוע לי על מורים המטילים סאנקציות על תלמידים בשל כך, והדבר אינו מתקבל על הדעת." |
| הבטחות על הנייר. מרות ההצהרה המעודדת, לא פסקו הדיווחים על ענישת תלמידים "סרבני ניסויים". האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים ביקשה ממשרד החינוך לפרסם הנחיות ברורות ומחייבות בעניין. ההנחיות התפרסמו רק לאחר שנתיים, ונקבע בהן כי: "אין לחייב תלמידים להשתתף בניסוי במעבדה שמתבצע בו ניתוח של בעל-חיים, אם התלמיד מביע את התנגדותו להשתתף בפעולה כזאת"; ההנחיות לא אסרו במפורש ענישת "סרבני ניסויים", ומורים רבים ניצלו זאת, ולעתים קרובות מאוד - פשוט לא שמעו על ההנחיה. אפילו מורים שלא פגעו בציוני תלמידים שבחרו להחרים את הניסוי, הבטיחו לעתים להעניק "ציון בונוס מיוחד" לתלמידים שישתתפו בניסוי. |
| דע/י את זכויותיך! לנוכח המחדל של משרד החינוך, חילקה אנונימוס לבני-נוער רבבות כרוזים, שכותרתם "אל תבתרו! זכותכם לסרב". במקביל לכך, החלה אנונימוס להפיץ עצומות להחתמה עבור מורים, תלמידים והורים, הדורשות ממשרד החינוך לבטל לחלוטין ניסויים בבעלי-חיים בבתי-ספר. מאות עצומות נתלו בכיתות, ותוך שנים ספורות התעורר גל של מחאות מקומיות ואפקטיביות בעשרות (ואולי מאות) בתי-ספר ברחבי הארץ. |
| תלמידים יוזמים, אנונימוס תומכת במקרים רבים, הספיקה התארגנות של מספר תלמידים המביעים את מחאתם כדי לבטל ניסויים מתוכננים בבעלי-חיים. תלמידים שפנו לאנונימוס כדי לדווח, שבשיעור הביולוגיה הבא ינתחו בכיתתם צפרדע, קיבלו מאנונימוס הסברים מפורטים על חלופות מקובלות לניסוי זה, מידע על חוק צער בעלי-חיים ועצות מעשיות לפעילות למניעת הניסוי. ברוב המקרים, הצליחו התארגנויות רציניות מראש למנוע את הניסוי. |
| כשהמנהל/ת תומך/ת קבוצת תלמידים מתיכון "הדרים" בהוד-השרון, התארגנה למנוע ניסוי בחולדה, שנועד להיערך בכיתתם בשיעור הבא. לאחר שנפגשו נציגי הקבוצה עם מנהל בית-הספר, יואל אורטל, הוא הורה למורה לבטל את הניסוי. בראיון למקומון "על השרון", טען אורטל ש"יש מספיק אלטרנטיבות ללימוד, ולא חייבים דווקא את חוויית הדם". ביוזמת מספר בני-נוער החלה אנונימוס לשלוח לבתי-ספר טופס התחייבות להימנעות מעריכת ניסויים בבעלי-חיים. בתי-ספר רבים חתמו - לעתים קרובות עקב בקשות מצד התלמידים - וחלקם אף שלחו דברי עידוד. אלינה ביק, סגנית מנהל תיכון "הרצוג" בכפר-סבא ומורה לביולוגיה, כתבה: "בעידן של היום, ניסויים כאלה שמעוררים נקיפות מצפון, צריכים להתבצע רק במקרים של אין ברירה. אלה לא דברים שילדים צריכים לעשת לצורך לימוד." משה מיכלס, מנהל תיכון "אלון" ברמת-השרון התחייב: "אצלנו לא נערכים כאלה ניסויים, זה כבר פאסה." טובה אגוז, רכזת מגמת ביולוגיה בתיכון רוטנברג ברמת-השרון, הצהירה: "זה לא מוצדק לגרום למוות של בעל-חיים במעבדת בית-ספר תיכון, בפרט כשעומדים לרשותנו אמצעי לימוד חלופיים, שמציגים מערכות פנימיות באופן ברור יותר. ביצוע נתיחה בבעל-חיים הוא חוויה קשה ולא מחנכת. התלמידים עצמם מביעים התנגדות, רתיעה וגועל, ואינם חפצים לבצע נתיחה כזאת." |
| מכתבי אזהרה לעתים קרובות, התעקשו מורים על עריכת הניסויים חרף המחאה, תוך פגיעה בציוני התלמידים המסרבים להשתתף בניסוי. במקרים כאלה, פנתה אנונימוס לבתי-הספר במכתב רשמי, המפרט רשימה של הפרות החוק שבית-הספר מסתכן בהן. מתוך אחד המכתבים: "התמונה המתקבלת מהמידע הראשוני שבידנו חמורה. הניסוי אינו רק אכזרי במיוחד [הוא כלל החדרת צינוריות לפיה של צפרדע חיה המרותקת למקומה] אלא יש בו הפרה ברורה של שני חוקי מדינה: חוק הגנת חיות הבר תשט"ו-1955 וחוק צער בעלי-חיים תשנ"ד-1994... אנחנו ממשיכים לחקור את העניין, ולאחר שתהיה בידינו תמונה מלאה יותר, נחליט לגבי הצעדים הבאים שננקוט. בשלב זה נבקש לוודא שלא תקיימו ניסויים נוספים מסוג זה, אם ניסויים כאלה מתוכננים." |
| המכתבים מחוללים שינוי בבית-הספר החקלאי בפרדס חנה, שבו מדובר, חטפה המורה את הצפרדע מן הטבע, תוך הפרת חוק הגנת חיית הבר, האוסר לאסוף חיות בר (מלבד דגים) מן הטבע. בנוסף לכך, חוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) קובע, כי לא יבוצע ניסוי אשר ניתן להשיג את מטרתו בדרך חלופית. החוק אינו נאכף במעבדות מחקר, שבהן נערכים הניסויים תחת מעטה של סודיות, אולם בבתי-הספר נערכו הניסויים בגלוי. בית-הספר בפרדס חנה הגיב בתשובה אופיינית: הוא הודיע, כי הפנה את תשומת-לבם של המורים לביולוגיה למכתב והורה להפסיק את כל הניסויים בבעלי-חיים בבית-הספר. |
| קמים, יוצאים, מפגינים במקרים, שבהם נודע לתלמידים על עריכת הניסוי דקות ספורות לפני תחילתו, הם לא יכלו להתארגן למניעתו, אלא רק לעזוב את הכיתה במחאה. מספר קבוצות תלמידים, בסיוע אנונימוס, קיימו משמרות מחאה מול בתי-ספר אדישים במיוחד. לעתים זכו משמרות אלה לסיקור בעיתונות המקומית ואילצו את בית-הספר לוותר על הנתיחות. קבוצה אחת של תלמידים אף איימה בהשבתת הלימודים בבית-הספר, אם ייצא לפועל ניסוי שתוכנן במספר בעלי-חיים. הניסוי בוטל. יותר ויותר מורים החלו לדווח, כי בלחץ התלמידים הם נאלצים לוותר על ביתור בעלי-חיים בשיעורים. |
| משחררים: סיפורו של מוקי את הכיתה הביולוגית י"ב 6 בבית-הספר "עמי אסף" לקחו למכון וייצמן, ליום לימודים בנושא מבנה המוח. מספר אייל רוטברט: "כדי להדגים את מבנה המוח רצו להראות לנו מוח טרי. הכוונה הייתה לפתוח את ראשו של עכבר מעבדה קטן, חמוד וחסר ישע. חשבתי שזה אכזרי, מיותר וחסר תועלת. מסתבר שמספר נוסף של תלמידים בכיתתי חשבו כך. הקמנו מחאה פעילה. לקחנו את העכבר והוצאנו אותו החוצה." המנחה שידל את אייל וחבריו למסור את העכבר (שבינתיים זכה לכינוי מוקי) לצורך ההדגמה. הוא הודיע כי בין כה וכה יהרגו את העכבר, כי לאחר שהוצא מן המעבדה הוא אינו נחשב "סטרילי" ו"שימושי" לניסויים. התלמידים לא נכנעו לסחיטה, ואייל לקח את מוקי לביתו, שם הוא זכה לחיים טובים. |
| הזכות שלא להשתתף לאחר שהושגה בשנת 1992 הכרה רשמית בזכות תלמידים לסרב להשתתף בנתיחות בעלי-חיים, עברו הארגונים להגנה על בעלי-חיים להתמקד בדרישה לאסור כליל את קיום הנתיחות. שרי החינוך מטעם מרצ גילו אהדה לנושא. "לנוכח ההתקדמות העצומה באמצעים העומדים לרשות המורים... אין צורך להעמיד תלמידים במצב של קוטלי חיות לצורך שיעוריהם", כתבה לאנונימוס השרה שולמית אלוני במאי 1996. אולם בפועל סירבו השרים לפעול באופן נחרץ לביטול הנתיחות. "אני מניחה כי נציג משרד המדע... ינקוט עמדה דומה", סיימה אלוני את מכתבה תוך התנערות מן האחריות לטפל בנושא בעצמה. |
| מוכנים להתפשר במרץ 1996 נודע לאנונימוס, כי המועצה לניסויים בבעלי-חיים מתכוונת לקיים דיון בנושא הנתיחות בבתי-ספר. אנונימוס פנתה למשרד החינוך וביקשה, שינחה את נציגו במועצה לפעול לביטול הנתיחות, ושלחה "דף עמדה" אל שאר חברי המועצה ובו קראה להם להביא לאיסור על הנתיחות. במסמך זה העלתה אנונימוס גם הצעת פשרה, מתוך הכרה בקושי להעביר במועצה איסור גורף; ההצעה התמקדה בנהלים, שקבלתם הייתה מונעת חלק ניכר מן הניסויים שנערכו במערכת החינוך. המועצה סירבה לאשר אפילו הגבלות מתפשרות אלה. |
| ניצחון ביניים: איסור חלקי בעקבות ההתכתבות הענפה של אנונימוס והאגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים עם משרד החינוך ובעקבות מחאת התלמידים הגוברת בבתי-הספר, התקיים ביוני 1996 דיון במשרד החינוך בנושא הנתיחות. בדיון התקבלו ההחלטות הבאות: * איסור מוחלט על ביצוע המתות ונתיחות בבתי-הספר היסודיים ובחטיבות-הביניים. * היתר לעריכת נתיחות בבתי-הספר התיכוניים, תוך המלצה להימנע מהן. * לפני כל ניסוי תתקיים שיחת הכנה עם התלמידים, ההמתה לא תתבצע לעיניהם, תובא לידיעתם הזכות שלא להשתתף בניסוי, ועוד. |
| בשבחי הביתורים ברוריה אגרסט, המפקחת על הוראת הביולוגיה במשרד החינוך, נותרה לאורך השנים כנציגה העיקשת ביותר להגנת הניסויים בבעלי-חיים בבתי-הספר. היא נמנעה מהידברות עם מתנגדי הנתיחות, הכשילה כמיטב יכולתה את הניסיונות לאסור את הנתיחות וסירבה להשלים אף עם הכללים המינימליים שקיבל משרדה. כאשר העלו מולה אזרחים ועיתונאים טענות בדבר אי-המוסריות של הנתיחות והשפעתן השלילית על התלמידים, נדחקה אגרסט לטיעונים משונים במיוחד: "לנתיחה יש השפעה חיובית על נפש התלמיד. כך ניתן להקנות לו את ערך החיים ואת כיבוד החיים. זה הכלי ללמדו לשמור על הטבע, לכבד את דרכי בעלי-החיים ולשמור על זכותם לחיות." (מתוך: ורד לי, 1995) |
| בא למשרד שר חדש עם כניסתו של יוסי שריד לתפקיד שר החינוך בשנת 1999, התעוררה תקווה שיבוא אל קצו עידן הנתיחות גם בבתי-הספר התיכוניים. אולם מי שהזדרזו לכתוב אל השר הטרי בנושא, התאכזבו לקבל את תשובתה האוטומטית של ברוריה אגרסט, אשר לטיפולה הפנה שריד את המכתבים. המתנגדים לנתיחות ביקשו משריד, שלא יעביר את הנושא לטיפולה של אגרסט; שריד נענה לבקשות וזימן פגישה בנושא. גורמים רבים משני צדי המתרס ביקשו ליטול חלק בפגישה, שבה נראה היה כי יוכרע גורל החיות המבותרות על שולחנות הכיתה. אנונימוס החתימה קרוב לעשרת אלפים תלמידים, הורים ומורים על עצומות ומכתבים, שקראו לשריד לשים קץ לנתיחות. לשריד הוגש דו"ח משפטי מקיף על נתיחות בבעלי-חיים בארץ ובעולם, שהכינו עורכי-דין מתנדבים. משמרות מחאה נערכו מול משרד החינוך לקראת הישיבה, ונציגי אנונימוס ביקשו מהציבור דרך כלי התקשורת לעודד את שריד לקבל את ההחלטה הנכונה. |
| שיבת ההכרעה ב 12.12.1999 נערכה במשרד החינוך הישיבה המכריעה, שבסופה הכריז שריד: "אין צורך לפשפש בקרביים של יצור חי. יותר חשוב ללמד את תלמידי ישראל חמלה לבעלי-חיים, שתביא גם ליותר חמלה כלפי בני-אדם". נראה ששריד קיבל את ההחלטה לפני תחילת הישיבה. ד"ר יעל שמש, פעילת האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים ואנונימוס שהשתתפה בישיבה, מספרת כי שריד הביע התנגדות לנתיחות כבר בפתח הדברים. הוא סיפר, כי ביתו שבה מבית-הספר מזועזעת מניסוי שנערך בכיתתה, ואף על-פי שנמנעה מהשתתפות בניסוי, קיבלה ציון 10 בביולוגיה. שמש תיארה כיצד נתיחה שנערכה בכיתתה בהיותה תלמידה, עוררה בה רגשות זעם כלפי המערכת האדישה לסבלו של הדג. עינת מגד, מהמשרד לאיכות הסביבה, סיפרה שהנתיחות עומדות בניגוד למאמצי המשרד להפנים בתלמידים חמלה ורגישות כלפי בעלי-חיים. |
| מגונני הנתיחות מן העבר השני בישיבה ניצבו אגרסט ופרופ' רמי רחמימוב, שהזהירו מפני... חיסול מקצוע הביולוגיה בישראל! אגרסט ניסתה להציג את הנתיחה בבית-הספר כחוויה רגשית ללא תחליף, אולם לדברי שמש, שריד נראה מסויג ומזועזע מן התיאור. למחרת פרסום הוראתו החדשה של שריד, גינתה הוועדה להוראת הביולוגיה במשרד החינוך את ההחלטה. בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר רחמימוב, שעמד בראש הוועדה, ש"האיסור הגורף על כל סוגי הניסויים יהפוך את לימודי הביולוגיה לבלתי אפשריים". בהודעה לעיתונות שהוציאה הוועדה, נכתב: "הוועדה רואה בחומרה רבה את האיסור הגורף על שימוש בבעלי-חיים ונתיחות בבתי-ספר, ומודאגת מההשלכות החמורות שעשויות להיות לכך". |
| נסיינים בפאניקה כעת, לאחר יותר משלוש שנים, מתקיימים לימודי הביולוגיה בבתי-הספר כסדרם וללא "ההשלכות החמורות", למרות ביטול הניסויים בבעלי-חיים. מה, אם כן, גרם לרחמימוב לצאת בהצהרות כה מופרכות? התשובה קשורה בתפקיד השני שמילא באותה עת: יו"ר המועצה לניסויים בבעלי-חיים. כיו"ר של מוסד "פיקוח", אשר בכל שנות קיומו לא פסל אפילו ניסוי אחד בבעל-חיים, התרגל רחמימוב להציג כל ניסוי, ויהא למטרה השולית ביותר, כ"חיוני", ולהזהיר שמניעתו תגרור "השלכות חמורות". אלא שהצהרות כאלה עשויות לשכנע רק אם הניסויים נערכים במעבדות, הסגורות מעין הציבור. רחמימוב שכח, שאין צורך להיות חבר מועצה כדי להכיר את הנתיחות בבתי-הספר ואת חוסר הטעם שבהן. |
| שמעתם על ניסוי מתוכנן? קל למנוע אותו! למרות האיסור, לא בכל בתי-הספר מקפידים לקיים את הוראת משרד החינוך. לאנונימוס עדיין מגיעות תלונות מתלמידים על ניסויים בבעלי-חיים, שעתידים להיערך בבית-ספרם. אלא שכיום אין צורך בהשבתת לימודים ובהפגנות. אם נודע לכם על ניסוי בבעל-חיים שנערך בבית-ספר, הודיעו על כך לאנונימוס וציינו את מלוא הפרטים הידועים לכם (בית-הספר, המורה, בעלי-החיים המשמשים בניסוי, המועד המתוכנן). במקביל לכך, פנו למורה ו/או למנהל/ת וציינו שביצוע הניסוי איננו חוקי. דוברת משרד החינוך, רבקה שרגא, הבטיחה בעניין זה, כי משרדה "יטפל בחומרה בכל פנייה הדנה בהפרת נוהלי המשרד". |
קישורים נוספים: |