רפובליקת בנענע

איה המשרתים
סיפור מד"ב ישראלי המספר את סיפורו של חתול הבורח מהמשרתים שלו, נתפס ומועבר לניסוי מעבדה שאין לחזות את תוצאותיו...
מאת:יעל פורמן18:51 10-7-2005
אף אחד לא יכול להעריך דבר טוב עד שהוא מאבד אותו. גם אני לא ידעתי להעריך את החיים המצויינים שהיו לי אז. היתה לי דירה גדולה ויפה, היו לי שני משרתים שתמיד נתנו לי אוכל ומים, ניקו לי את השירותים, ליטפו אותי כשרציתי ושיחקו אתי. הם אפילו היו באים לישון אתי במיטה, למרות שהייתי שורט אותם כשזזו יותר מדי בלילה. אושרית וחגי קראו להם, ותמיד התייחסתי אליהם כאל מובן מאליו. כמה אני מתגעגע אליהם עכשיו.

הכל התחיל כשאושרית תלתה כביסה, ושכחה את הדלת של חדר האמבטיה פתוחה. היא לא שמה לב שנכנסתי לאמבטיה ושיחקתי עם ספוג. נלחמתי קצת עם הספוג, והתיישבתי לנוח על קרקעית האמבטיה. בשלב מסוים אושרית יצאה לרגע מהחדר, ואני קפצתי מהאמבטיה והלכתי לסייר במרפסת, שחלונותיה היו פתוחים לרווחה. ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי על אדן החלון כדי להביט החוצה. בזהירות עברתי מאדן החלון לאחד המוטות שחבלי הכביסה היו מתוחים עליהם, והצצתי על העולם החיצון. אושרית וחגי אף פעם לא נתנו לי לצאת החוצה. היום אני יודע שהם הגנו עלי, אבל אז חשבתי שהחוץ הוא מקום מסקרן ביותר. הלכתי עד לקצה המוט, חישבתי את המרחק לענף של עץ שצמח מול החלון, וזינקתי בכל כוחי. בקושי הצלחתי להיאחז בציפורניי בענף, ומיהרתי לקפוץ למטה. עמדתי על המדרכה והצצתי סביב בהתלהבות. הכל היה חדש ולא מוכר. התחלתי לרחרח את הגדר ולבדוק כמה חרקים שהסתובבו עליה, כשפתאום התנשאה מעלי דמות אדם.
"מיאו", אמרתי לו בטון הזה, שתמיד גרם למשרתים שלי להתחיל ללטף אותי. לא יכולתי אז לומר יותר מזה. הוא התכופף והרים אותי בידיו. התכוננתי להתרפק עליו, אך הוא לקח אותי למכונית, וניסה להכניס אותי לכלוב. הכרתי את הכלוב הזה. בכל פעם שאושרית או חגי היו מכניסים אותי לכלוב דומה, הם היו לוקחים אותי למקום שבו דוקרים חתולים תמימים. מיד התחלתי להתפתל, ליילל בקול רם ולנסות לשרוט את האיש, אך הוא היה מיומן במלאכה, והשליך אותי לתוך הכלוב. המכונית החלה לנסוע. יללתי בפחד ונלחמתי בסורגי הכלוב, אך לא היה לי הרבה מה לעשות.
לאחר זמן לא רב המכונית נעצרה, והאיש נטל את הכלוב. שלחתי רגל החוצה וניסיתי לשרוט אותו, אך הוא לא קירב שום חלק שלו לטווח סכנה. האיש נכנס לתוך בית גדול, וירד מיד במדרגות לקומת מרתף. שם הוא נכנס לאחד החדרים, והעביר אותי לתוך כלוב גדול יותר. הפעם הצלחתי לשרוט אותו, והוא אמר משהו בטון לא יפה ותפס בידו המדממת. ייללתי אליו בכעס, ופניתי לבדוק את המקום החדש. בפינה היתה שמיכה, ובפינה השניה היה ארגז חול. ריח של הרבה חתולים זרים עלה מהכל. לאחר זמן מה הופיע מישהו שהביא לי קעריות עם אוכל ומים. נשכבתי ליד הדלת של הכלוב וייללתי חזק בתקווה שהמשרתים שלי ישמעו אותי ויבואו לקחת אותי בחזרה הביתה. אבל הם לא באו.

אני לא יודע כמה זמן עבר עלי בכלוב הזה. מדי פעם היו מביאים לי אוכל ומים, ולפעמים אפילו היו מחליפים את החול בארגז. היה לי נורא משעמם, וקר, ומרגיז. יום אחד בא איש ולקח אותי בידיו לחדר אחר. ניסיתי להתחמק ולשרוט, אך הוא אחז בי בכוח. בחדר האחר היו עוד כמה אנשים, שהלבישו לי בכוח קולר מגרד. הם הניחו אותי בכלוב אחר. ייללתי עליהם ופתחתי בניסיונות להסיר את הקולר המעצבן. מעלי התנהלה שיחה ערה. מישהו שלח את ידו לתוך הכלוב כדי ללטף אותי. תנועת היד תפסה את עיניי, ואני שרטתי אותו בכוח. האיש צעק ומשך את היד. חשבתי שזה ילמד אותם לקח, ודרשתי שיוציאו אותי מהכלוב.
"מיאו", צרחתי בכעס.
לרגע חשבתי שזה עובד, כי מישהו פתח את הכלוב ושלף אותי ממנו - תוך התחמקות מרשימה מהציפורניים שלי - אך לפני שהספקתי לשמוח, הרגשתי דקירה עזה בישבן. כעבור זמן לא רב שקעתי בשינה.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמו קשור למתקן מוזר, כשמעלי כל האנשים שראיתי קודם. חשתי כאב עמום בגרון ובפה, ולא יכולתי לזוז כלל, רק לשלוף את הציפורניים בפחד, ולהזיז את העיניים. הסתכלתי על החדר במבט חדש. היו שם כל מיני מכשירים. חלקם הציגו תזוזה מוזרה, האחרים היו שקטים. כל האנשים היו לבושים בחלוקים לבנים. לא שמתי לב לכל הפרטים האלה קודם. ניסיתי ליילל ולא יכולתי. מישהו ליטף לי את הרגליים. כמה רציתי לשרוט אותו. פתאום ראיתי בדמיוני את עצמי מזנק ותוקע את שיניי בגרונו. אף פעם לא קרה לי דבר כזה קודם. אף פעם לא דמיינתי את עצמי עושה דברים, לפחות לא זכרתי שעשיתי את זה. התחלתי לבחון את מצבי. הרגליים שלי היו קשורות לעמודי מתכת דקים ולא יכולתי להזיז אותן. לא היה לי סיכוי להשתחרר בעצמי. ובכל זאת, חשבתי שלא יזיק לנסות. מיקדתי את תשומת לבי באחת הרגליים והתחלתי לנענע אותה באטיות, מנסה לרפות את הקשרים. יכולתי לראות בדיוק איפה מתפתל החוט. אילו היו לרשותי שלושים או ארבעים שעות, אולי אפילו הייתי מצליח. לבסוף האנשים סיימו את עיסוקיהם, ושחררו אותי מהמתקן. תוך כדי כך הם נפרדו מכמה פיסות עור מדממות, וזה שידע איך מחזיקים חתול לקח אותי בחזרה לכלוב. רק כשהדלת נסגרה מאחורי, שמתי לב שהקולר המעצבן עדיין נמצא עלי, וכשניסיתי לשתות גיליתי שהפה שלי כואב מאוד. נשכבתי ליד הדלת כשראשי בין רגלי, וחשבתי באומללות על המשרתים שלי.

במובן מסויים זו היתה נקודת השפל הגדולה ביותר, ומכאן והלאה הדברים החלו להשתפר. לאחר כמה ימים הפה והגרון הפסיקו לכאוב לי, והעולם התחיל להיות יותר ויותר מרתק. הם הוציאו אותי מהכלוב הקר והעבירו אותי לחדר גדול מלא בדברים מעניינים. תמיד היו אתי אנשים שנתנו לי משחקים יפים. הם היו מחביאים לי אוכל בתוך מבוכים תלת ממדיים או בתוך קופסאות עם מנעולים שהפכו מתוחכמים יותר מיום ליום. התרגלתי לבחון מנעולים ולהבין כיצד הם פועלים. הצלחתי לזכור את הדרך במבוך. לאחר כמה שבועות התחלתי להבין את הדיבור שלהם. זה לא היה בבת אחת, אבל בהדרגה קלטתי שצירוף הצלילים "אוכל", כוונתו מזון טעים בעל ריח טוב, והצירופים "הוא שרט אותי" ו"לעזאזל עם החתול המחורבן הזה", מתייחסים לתוצאת המגע בין הציפורניים שלי לעור שלהם. הבנתי את המילים במהירות הולכת וגוברת. לא ידעתי קודם ששפתם של האנשים כל כך מורכבת. היה כיף להתחיל להבין מה הם אומרים זה לזה. גיליתי גם שהטלוויזיה בפינה, שאהבתי להסתכל בתמונות שהקרינה, דיברה גם היא. היה לה מגוון שלם של קולות, שאת חלקם הבנתי ואת חלקם לא. היו הרבה מאוד סרטים מעניינים בטלוויזיה, ולמדתי מהם הרבה מאוד. ניכר שהאנשים מרוצים מאוד מהבנתי הגוברת, והם היו מתמוגגים ממש כשפתרתי חידות מסובכות כדי להגיע לאוכל שלי. משיחותיהם הבנתי שכל החתולים האחרים שעברו את הניסוי שלהם לא שרדו. חלקם מתו מיד והאחרים לאחר כמה זמן.
יום אחד פתרתי חידה, וגיליתי שלא היה בסופה אוכל. ניגשתי לאריה, האיש שטיפל בי בדרך כלל, וייללתי בכעס.
"לא תקבל אוכל עד שתבקש", אמר לי אריה בחיוך. כן, הבנתי את השפה השתפרה עד כדי כך. אבל איך לכל הרוחות אני יכול לבקש? ייללתי שוב ושלפתי את הציפורניים.
"אתה יכול לדבר, חתול קטן", אמר אריה. "אתה עוד לא יודע את זה, אבל אתה יכול. עברת ניתוח בגרון שמאפשר לך להגות הברות. ועד שלא תבקש אוכל, תישאר רעב".
קפצתי עליו בניסיון לשרוט עמוק, אבל הוא התחמק בצחוק ויצא מהחדר. ייללתי בקול הרם ביותר שהצלחתי להפיק מגרוני, אבל הוא לא חזר. במשך שעה עמדתי וייללתי אל הדלת, עד שהבנתי כמה מטופש אני בוודאי נשמע בעברה האחר. לא היתה לי ברירה אלא לנסות ולדבר. ידעתי איך המלה אוכל נשמעת. ניסיתי לעצב אותה בגרוני.
"מיאו".
החלטתי לחלק אותה להברות. החלק הראשון של המלה נשמע מאוד פשוט.
"אאו, איאו, או, או". זה הלך לא רע. החלק השני היה הבעייתי. תרגלתי.
כשאריה חזר לבסוף, בטני כבר קרקרה קשות.
"אואל, אואל". צעקתי עליו ברוגז.
הוא נראה מדושן עונג כשפתח את הארון הנעול ושפך לתוך הקערה כמות גדולה של מזון חתולים ריחני. התנפלתי על האוכל ברעב. רק כששכבתי לנוח עם בטן מלאה, הבנתי את גודל ההישג. יכולתי לדבר כמו האנשים.

כמו ההבנה שלי, גם יכולת הדיבור שלי הלכה והשתפרה. אמנם יש צלילים מסוימים שגם היום אני לא יכול לבטא, אבל הצלחתי לבנות משפטים שלמים, ולנהל עם האנשים שיחות של ממש. עשיתי את עצמי כאילו אני מחבב אותם ומציית לכל דרישה שלהם.
יום אחד הלכנו לחדר הישיבות לפגוש אישיות בכירה. הוא לחץ לי את הרגל ברוב חשיבות, והתמוגג כשבירכתי אותו לשלום. הוא והאחרים התחילו לנהל שיחה רצינית, ואני הסתובבתי בין הרגליים שלהם והעמדתי פנים שאני לא מקשיב.
"כמו שאתה רואה, הניסוי היה הצלחה". אמר לו שימי, המדען הראשי. "כבר תשעה חודשים מאז הניתוח, והאיי קיו של החתול רק עולה".
"כמה זמן ייקח עד שתוכלו לשחזר את זה עם קופים?" שאל האישיות הבכירה. קראו לו אברי.
"זה תלוי כמה זמן ייקח עד שתשיג לנו קופים". אמר שימי.
"מה הבעיה?"
"לעשות ניסויים עם חתולים זה קל", אמר שימי. "כל מה שצריך זה לצאת החוצה ולאסוף חתול. כל פעם לקחתי חתול ממקום אחר, כי בכל זאת, אנשים היו שמים לב אם מאותה השכונה היו נעלמים שבעים חתולים. עם קופים זה עניין אחר לחלוטין. אם נתחיל להבריח קופים, מישהו ישים לב ולפני שנספיק לזוז יהיו לנו הפגנות של אוהבי חיות בחוץ, והעיתונות תתחיל לחגוג".
"אני אדאג לקופים. כמה אתה צריך?"
"הרבה. זה החתול השבעים וארבעה שעבר את הטיפול. שבעים ושלושה הקודמים מתו. אני צופה שעם קופים נצליח יותר מהר, אבל אני צריך לפחות עשרים בתור התחלה".
אברי נשען לאחור בכיסאו ושאף מהסיגריה שלו. היו לו שפם שחור ושיניים צהובות. ניגשתי אליו והתחככתי לו ברגל. הוא התכופף והרים אותי אל השולחן.
"זה מדהים שהוא יודע לדבר", אמר, "אבל הוא עדיין מתנהג כמו חתול".
"כי הוא חתול", אמר שימי.
התחלתי לשחק במאפרה שהיתה על השולחן, ואברי הוריד אותי בחזרה לרצפה. ניסיתי לרחרח את הנעליים שלו, אולי להרגיש במשהו מוכר מהבית. אבל לא, הנעליים שלו הסריחו מסיגריות והדיפו עוד ריחות שלא הכרתי.
"ואם הקופים ישארו קופים?" שאל, "איך אני אדע שאנחנו יכולים ללמד אותם להחזיק נשק?"
"אף פעם לא הבטחתי דבר כזה", אמר שימי. "אני הבטחתי לך קופים חכמים. מה תעשה אתם זה העסק שלך".
השיחה עברה לפסים משעממים יותר, משהו על איזה פרס נובל ששימי היה מקבל אילולא עבד עם הצבא, ואני המשכתי להסתובב על הרצפה, חושב על הקופים המסכנים. עוד מעט יקחו אותם מהאושרית וחגי שלהם, ויביאו אותם לכאן כמו שעשו לי. והם ישבו ויתגעגעו למשרתים שלהם כמוני. ידעתי שאני לא יכול להרשות את זה. החלטתי לחסל את המקום.

ביצוע ההחלטה דרש כמובן תכנון מפורט. ראשית, הגדרתי את המטרות שלי. שימי היה המדען הראשי. הוא זה שהחזיק בכל הידע. ידעתי שכדי להפסיק את הניסויים עלי להרוג אותו. שנית, היה המקום. הייתי צריך לשרוף אותו, ולו רק בתור נקמה. בחסות השרפה אוכל לברוח ולחזור אל אושרית וחגי. כל דקה ודקה הקדשתי לתכנון. בינתיים הפכתי לחתול המתוק ביותר בעולם. לא עוד שריטות ונשיכות, רק התחככויות והתחנפויות. הם צריכים היו לדעת שחתול חכם יכול להיות חתול מאוד ערמומי. הייתי כל כך נחמד ומתוק שאפילו הצלחתי לשכנע אותם להסיר את הקולר המעצבן שהיה אמור להרוג פרעושים, תוך הבטחה חגיגית לדווח מיד על טפילים אלה. כך, כשתקפתי, זו היתה הפתעה.
באותו יום נשארתי לבד עם שימי בחדר כשהוא בדק אותי. לאחר הבדיקה, כשהצית לעצמו סיגריה והתחיל להכין כוס קפה, באתי אליו, התחככתי בו ואמרתי בקול המתוק ביותר שהצלחתי להפיק, "אני צרי, אני צרי", (זאת אומרת, אני צריך לארגז החול שלי).
"טוב", אמר שימי, "עד שהמים ירתחו".
עם הסיגריה בידו, הוא הלך אל הדלת וסובב את המפתח בחור המנעול. בדיוק לזה חיכיתי כבר שבועות. להיות לבד עם שימי כשיש בידו סיגריה חדשה, והדלת אינה נעולה. זינקתי עליו בדממה. הוא נפל בקריאת בהלה לפני שהבין מה פגע בו, ואני שרטתי אותו בכוח בגרונו. הוא ניסה לחבוט בי, אבל אני כבר לא הייתי חתול טיפש. חיכיתי לזה, וברחתי לפינת החדר. הוא החל להתרומם, כשיד אחת אוחזת בחוזקה בגרונו המדמם. זינקתי שוב, והפעם כיוונתי את ציפורניי החזקות ישר לתוך עיניו. הוא ניסה לגונן עליהן באופן אינסטינקטיבי, תוך השמעת קולות חנוקים, ושוב חפרתי בגרונו בציפורניי, ריח הדם מעורר את יצריי. הוא נפל שוב, כמעט מועך אותי בדרך. התחמקתי ושוב התקפתי. הפעם הצלחתי לבקע משהו חשוב. הוא נפל על הרצפה בחרחור, והתיז דם לכל הכיוונים. התחלתי ללקק את הדם, ואז נזכרתי שאין לי זמן לזה. נחפזתי אל בדל הסיגריה המושלך שעוד העלה עשן, עצרתי את הנשימה והרמתי אותו בזהירות בפי. כמעט נחנקתי, אבל הצלחתי לשאת אותו עד לסל הניירות שבפינה ולהשליך אותו פנימה. בעוד הניירות מתחילים לבעור, דחפתי את הפח עד לשולחן עץ, והצמדתי אותו אליו. שימי כבר לא חרחר, אבל כמות הדם שסביבו היתה גדולה, כך שהייתי בטוח שהוא מת.
הלהבות שהבערתי החלו לאחוז בשולחן. החלטתי להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי. רצתי אל הדלת וקפצתי על הידית. הצלחתי לפתוח אותה ולצאת אל המסדרון. התלבטתי מעט, ולבסוף החלטתי לרוץ באופן אקראי עד שאמצא יציאה. פניתי שמאלה, ופרצתי בריצה פרועה לאורך המסדרון. בדרך חלפתי על פני אנשים שונים, שקראו לי לעצור וניסו לתפוס אותי. ניסיתם פעם לתפוס חתול דוהר? המלצה שלי, אל תנסו. רצתי במסדרונות ובמעלה מדרגות, שומע צעקות על שרפה מתפשטת. לבסוף ראיתי חלון פתוח. רצתי אליו וראיתי שאני נמצא בקומה השניה. מאחורי התקרבו קולות. מלפני היתה האדמה רחוקה למטה. אבל היי, אני חתול. אזרתי עוז וקפצתי. הצלחתי לצאת מזה בלי לשבור רגל, וברחתי משם.

מאז אני מסתובב ברחובות. אני מאוד גאה בעצמי, כי הרגתי את האיש הרע ושרפתי את המקום. לא היה לי ספק שעכשיו הם לא יקחו אף קוף מהאושרית וחגי שלו. אבל מה לגבי האושרית וחגי שלי? אני לא מצליח למצוא אותם. אני לא יודע איך נראה הבית שלי מבחוץ. אני חושב שמצאתי את האזור, אבל יש שם כל כך הרבה בתים. אני מפחד להראות לאנשים שאני יכול לדבר, כי אולי הם מכירים את האיש ההוא עם השיניים הצהובות, והם יביאו אותי אליו. אני מתנהג כמו חתול רגיל מהרחוב, ומחפש אוכל בפחים. כבר כמה חודשים אני מחפש את הבית שלי ולא מוצא אותו. אולי אתם מכירים את אושרית וחגי? אולי אתם יודעים איפה הם גרים? אם כן, תוכלו בבקשה לומר להם שהחתול שלהם מחפש אותם ורוצה אותם בחזרה? בבקשה?

תודות:
תודה ליעל פורמן ולמערכת "חלומות באספמיה" על הרשות לפרסם סיפור זה. הסיפור ראה אור לראשונה בגליון מס' 3 של "חלומות באספמיה", כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה.


קישורים נוספים: