| מבט עגום על המין האנושי בשנת 2004 מלאו מאה שנה להולדת הסופר הצמחוני, יצחק בשביס זינגר. בשביס זינגר הרבה להזכיר הן בספריו והן בריאיונות שלו לכלי התקשורת את הסבל שגורם המין האנושי לבני-אדם ולבעלי-חיים כאחד. כך למשל הוא מספר ברשימתו "אני קורא את הספרות המודרנית", שכלולה בספר אנשים בדרכי, על רגשות ההתמרמרות שהתעוררו בו בצעירותו: "מי צריך את המין האנושי? מה הטוב שהוא עושה? בפועַל עושה הוא רק רע. הוא אוכל את כל החיות. הוא פושט את כל העורות. הוא יוצא לציד ומשתעשע בדמם של יצורים חפים מפשע. הוא מארגן מלחמות חשוכות, פוגרומים. הוא יוצר כל מיני פריווילגיות לעצמו, ועבדות וחרפה וכלימה לאחרים…". (עמ' 255) בשביס זינגר האמין באמונה שלמה בדברים ששם בפי יוסף שפירא, גיבורו הצמחוני של ספרו החוזר בתשובה: "כל עוד אנשים שופכים דמם של יצורי אלוה – לא ייכון שלום עלי אדמות. אך כפסע בין שפיכת דם בעלי-חיים לבין שפיכת דם אדם". (עמ' 39) יעקב, גיבור הסיפור העבד, שכל משפחתו נטבחה בפרעות שפרעו הפולנים ביהודים והוא עצמו נמכר לעבדות, יוצר קשר אינטואיטיבי בין בשר בעלי-חיים לרצח ילדיו: "בשנות שביו לא טעם בשר ובחל בבשרם של יצורי הבורא. בשבת חייב אדם לאכול דגים ובשר, אך הם נתקעו לו בגרונו. היהודים נהגו ביצורים כפי שנהגו הגויים ביהודים. המלים ראש, גרגרת, כבד, כרעיים, קורקבן, עוררו בו חלחלה. כל פעם שנטל בשר לפיו, דומה היה עליו כאילו הוא אוכל מבשר ילדיו… אף קרה שלאחר סעודת-שבת יצא החוצה והקיא הכל…". (עמ' 80) בכמה מקומות בסיפוריו, יוצר בשביס זינגר משוואה בין היחס של המין האנושי לבעלי-החיים לייחסם של הנאצים ליהודים. אמירתו המפורסמת ביותר בעניין זה, לקוחה מהסיפור “The Letter Writer”. גיבור הסיפור הוא הרמן גומבינר, צמחוני המטפל בעכברה שמצאה את דרכה לדירתו. כאשר הוא סבור שמתה לאחר שבמחלתו איש לא האכיל אותה, הייאוש משתלט עליו והוא מתפלל לנשמתה. בצר לו, הוא מדבר עמה בלבו ועורך חשבון נוקב עם המין האנושי: "מה הם יודעים, כל המלומדים האלה, כל הפילוסופים האלה, כל מנהיגי העולם – על שכמותך? הם שכנעו עצמם שהאדם, החוטא הכי גרוע מכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל יתר היצורים נוצרו רק כדי לספק לו מזון, עורות, להיות מעונים, מושמדים. ביחסם אליהם [אל בעלי-החיים] כל האנשים הם נאצים; בשביל בעלי-החיים זוהי טרבלינקה נצחית. ובכל זאת, האדם דורש את רחמי שמים". (עמ' 270. תרגום הקטע: יעל שמש) בשביס זינגר הציג ביצירתו דמויות שוחטים רבות, רובן שליליות ביותר. בספר שושה אף מוצגת שלילה זו דרך עיני הקורבנות עצמם. כאשר מבקר הגיבור, אהרן גריידינגר (שהוא בן דמותו של בשביס זינגר עצמו) בבית-מטבחיים ברח' קרוכמלנה, מקדמים את פניו "אותם קירות מגואלים בדם, והתרנגולות והתרנגולים ההולכים למות באותן צעקות עצמן: 'מה עשיתי שכך עלתה לי? רוצחים!'" (עמ'69). |
| ר' גדליה – השוחט השבתאי והשטני גיבור סיפורו של בשביס זינגר, השטן בגוריי, הוא ר' גדליה הכריזמטי, שהגיע לגוריי כשוחט, והיה יוצא בחברת תלמידיו וחוטא אתם בעבודת השטן, בפריצות מינית ובגילוי עריות. להשלמת התמונה של עבודה זרה וגילוי עריות נאמר עוד, שהיו "נכנסים כולם לקימורי הפלטרין [הארמון] ועושים סעודה של איבר מן החי, דהיינו: עוקרים איברים מעופות חיים ואוכלים אותם על הדם" (עמ' 128). דומני שבכך התכוון בשביס זינגר לתאר את גדליה ותלמידיו גם כשופכי דמים, ולהציגם כמי שחוטאים בשלוש העברות החמורות ביותר – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שרק לגביהן קבעו חז"ל: "ייהרג ואל יעבור" (בבלי סנהדרין עד, ע"א). אם פירוש זה נכון, מובן שיש כאן פרשנות אישית של בשביס זינגר, שהרי בשפיכות דמים התכוונו חז"ל לשפיכת דם האדם בלבד, ולמרות החומרה שבה התייחסו לאכילת איבר מן החי (שנאסרה, לפי חז"ל, גם על בני נוח, כלומר, על כלל העמים) הם אינם מתייחסים לעברה זו כאל שפיכות דמים. אולם בעולמו הרוחני-מוסרי של בשביס זינגר כולל הציווי "לא תרצח" גם רצח בעלי-חיים. |
| מרדכי-יוסף – אכזריות צדקנית דמות שלילית אחרת המתוארת בסיפור היא דמותו של מרדכי-יוסף, אחד מהמקובלים בגוריי ומהנוהים אחר משיח השקר שבתאי צבי. מרדכי-יוסף אמנם אינו משמש כשוחט, אך מטפח בקרבו חלומות לשמש ככהן בבית המקדש, לכשיקום. לדבריו, נגלה לו שבתאי צבי בחלומו ואמר לו: "מרדכי-יוסף בן חנינא הכוהן, אל תחלש דעתך!... עתיד אתה להקריב קרבנות!..." (עמ' 33). ומהו כהן המקריב קרבנות אם לא שוחט בעל מעמד רם במיוחד? זמן קצר לאחר החלום, מתגלה אכזריותו כאשר חנינא, עילוי המקדיש את כל זמנו לתורה, מעז לפסוק ששבתאי צבי הוא משיח שקר. מרדכי-יוסף מתקצף, ובחברת אברכים מסיעתו הוא גורר את חנינא ומטיל אותו על שולחן: "הפשילו כנפי בגדו ור' מרדכי-יוסף היה הראשון לחלוק כיבוד. - זה חליפתי! – אמר, הפשיל שרוולו, בחינת שוחט, וחבט בו בכל כוחו, עד שחנינא הבטלן געה בבת-ראש בבכייה, כתינוק של בית רבו, בצריחה. - זה כפרתי! – קרא ר' מרדכי-יוסף וחזר וחבט. - זה התרנגול ילך למיתה! השיב מישהו ובבת-ראש התחילו נושרות סטירות על חנינא בטלן, בחנת ברד. חנינא חרחר ונתעלע." (עמ' 37) סצינה זו מלמדת על אכזריות במסווה של צדיקות. כפי שמשתוקק מרדכי-יוסף להקריב קרבנות, כביכול לשם מצווה, כך הוא רואה בהתעללות בחנינא מעשה של מצווה. חנינא מתואר כבעל-חיים חסר ישע ומרדכי-מאיר הוא שילוב של שוחט ושל מי שמקיים טקס כפרות בתרנגול. |
| וולף – השוחט הרוצח ברשימה "אשת השוחט" (בתוך אנשים בדרכי, עמ' 15-21) משרטט בשביס זינגר את דמותו של השוחט וולף, כפי שהכירו בהיותו ילד. אשת השוחט סובלת מאכזריותו, וקובלת בפני הרבנית (אמו של בשביס זינגר): "הוא גזלן, רוצח. זה לא גבר אלא רוצח!..." וכן "הוא מוצץ דם" (עמ' 15). בשביס זינגר מתעכב על הרושם הדוחה שעוררו מראהו של השוחט, דיבורו ואישיותו הבלתי נעימה, ולכל אלה מצטרפת חוויה בלתי אמצעית של ביקור שערך כילד במרתפו, אשר בעקבותיה הוא רואה בשוחט רוצח, בדומה לאשת השוחט, אם כי יש להניח שמסיבות שונות לחלוטין: "זעם אחז בי על וולף השוחט שמבצע רציחות כאלו" (עמ' 20). וכך הוא מתאר את ביקורו במרתפו של השוחט: "יצאתי לחצר והרגליים הובילוני מעצמן למרתף, שוולף השוחט שוחט בו. עמד שם חושך ותחילה לא ראיתי כלום. מיד התחיל מבטי להתרגל לאפלה. המרתף היה מלא דם ונוצות. עמדו פה כלובים עם עופות חיים. וולף השוחט עמד ליד גיגית דם ושחט. הוא תפס תרנגולת חיש ובכוח, ונדמה לי שבכעס. הוא סובב אחורה את הראש, מרט נוצות, עשה חתך והשליך את העוף לבתולה מורטת. זאת נפנתה ברציחה גדולה למרוט את העוף בעודו מפרפר ומפרכס. הבתולה לבשה מקטורן מוכתם בדם... אני הסתכלתי פעור פה, הנה העוף היה חי, וכעבור רגע הוא כבר מרוט. העופות האחרים מציצים מן הכלובים, מוציאים ראשיהם החוצה, מקרקרים וסוגרים לרגע את עפעפיהם הוורודים. הייתכן שאלוהים רואה כל זאת ושותק? – שאלתי את עצמי – לשם מה לו עולם כזה? למה ברא כל זאת? ומי יגמול לכל התרנגולות הללו על הייסורים שלהן?" (עמ' 20) |
| השוחט המיוסר עד כה סקרנו את דמויות השוחטים ביצירות שונות של בשביס זינגר. אם רוב הדמויות הללו מייצגות התגלמות של רוע, הרי שבשביס זינגר יצר גם דמות של שוחט יוצא-דופן אחד. |
| האיש הלא נכון בתפקיד הלא נכון בניגוד לשוחט הרע, הרוצח, העולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הצמחונית של בשביס זינגר, ניתן למצוא ביצירה בודדה שלו, בסיפור "השוחט", גם "שוחט טוב". דמות זו משרתת אף היא את האידיאולוגיה הצמחונית של הסופר, כאשר השוחט הטוב מתואר כאיש הלא נכון בתפקיד הלא נכון, שדווקא תפקידו כשוחט מוליד בקרבו אידיאולוגיה צמחונית מיוסרת. גיבור הסיפור הוא יונה מאיר, שאמור היה להיות רבה של העיר קולמיר, הן מצד ייחוסו והן מצד אופיו, אולם הקהילה בחרה ברב אחר. כאשר הציעו לו את משרת השוחט, החוויר וטען שהתפקיד אינו מתאים לו, מאחר שלבו רך ואין הוא יכול לשאת מראה של דם (עמ' 17). אך הופעל עליו מצד כל סובביו מכבש של לחצים לקבל את התפקיד. אחד הרבנים אף כתב לו, שאדם אינו צריך להיות רחמן יותר מהאל, מקור הרחמים, שהתיר את השחיטה, וכי אם שוחטים לפי ההלכה, משחררים את הנשמה הכלואה בחיה (עמ' 18). יונה מאיר נכנע והחל, לצערו הרב, ללמוד הלכות שחיטה. באומללותו סבר: "זהו גורלי לגרום לייסורים ולסבול ייסורים". אמנם חשש שיתעלף כאשר ישחט את העוף הראשון, או שידו לא תהא יציבה, אך מצד שני, עמוק בלבו קיווה לעשות טעות בשעת המבחן, טעות שתשחרר אותו ממצוות הרבנים. אולם לרוע מזלו, המבחן עבר בהצלחה ויונה מאיר הפך לשוחט. |
| סיוטים ללא נחמה אף על-פי שניסה להזכיר לעצמו כי גם בעלי-החיים טורפים זה את זה וכי דגים בולעים דגים, לא מצא יונה מאיר נחמה. כל רטט של בעל-חיים הנשחט על ידו, נענה ברטט מעיו של יונה מאיר עצמו (עמ' 19). הריגת כל בהמה, גדולה או קטנה, גרמה לו כאב רב, כאילו חתך את גרונו שלו (עמ' 20-19). בעוד שבשנים קודמות אהב את חודש אלול, חודש הרחמים, כעת, בהיותו שוחט, חודש אלול וכן כל חג אחר הפכו בעבורו לסיוט, בשל בעלי-החיים הרבים שהגיעו אליו לשחיטה בזמנים אלה (עמ' 24-23). עמוק בלבו השתוקק למותו (עמ' 21), ובלילות פקדו אותו סיוטים וביעותי לילה. בסיוטיו, שחט בעלי-חיים, אך אלה הפכו לבני-אדם, המתחננים על חייהם. הפרות לבשו צורה אנושית, עם זקנים ופאות וכיפות על קרניהן. אחת הפרות ששחט, הפכה לילדה המתחננת על חייה. היא נמלטה לבית המדרש ודמה ניתז בחצרו. הוא אפילו חלם ששחט את אישתו במקום כבש. בסיוט אחר, תיש שגרונו חתוך קפץ עליו וניסה לנגוח אותו, מקלל בעברית ובארמית, ויורק עליו. כשהתעורר שטוף זיעה ושמע את קריאת התרנגולים בחוץ, נדמה היה לו שהעופות שואלים שאלות נוקבות, מוחים ומקוננים על מר גורלם (עמ' 24). כאשר ניסה לומר את תפילת תיקון חצות, סירבו שפתיו להביע את המילים. "כיצד יוכל לקונן על חורבן בית המקדש, כאשר הטבח מתקיים כאן, בקולמיר, והוא, יונה מאיר, הוא טיטוס! הוא נבוכדנאצר!" (עמ' 25). |
| משחיטה להכרה מוסרית מאז שהפך יונה מאיר לשוחט, נהיה מודע ורגיש לנוכחותם של שאר היצורים החיים, המתקיימים לצד בני-האדם. שאלות הקשורות לבעלי-החיים החלו לסקרן אותו (כגון: מה עושה הינשוף כשמגיע הכפור, האם הוא נודד לארצות חמות?) ומעבר לסקרנות החל לחוש אהבה כלפי כל היצורים, אפילו כלפי העכברים (עמ' 26-25). למרות דברי הרב, שאל לו לאדם להיות רחמן יותר מהקב"ה, הוא חש עצמו חולה מרוב רחמים כלפי בעלי-החיים הסובלים. "כיצד אפשר להתפלל ולבקש חיים כאשר שודדים חיים של אחרים?" שאל את עצמו. הוא חדל להאמין שהמשיח יוכל לגאול את העולם כל זמן שנעשה אי-צדק עם הבהמות. את חזון תחיית המתים הוא מדמה כתחיית כל היצורים: "כולם יקומו מהמתים: כל עגל, דג, יתוש, פרפר". יתירה מזאת, הוא מגיע למסקנה המהפכנית כי בכל יצור חי יש חומר אלוהי, ולפיכך "בשוחטך יצור חי אתה שוחט את אלוהים" (עמ' 26). |
| התקוממות עד הסוף המר עם הכרה זו שצמחה בקרבו, נקל לתאר את ייסורי נפשו של יונה מאיר כאשר שבוע לפני ראש השנה נאלץ לשחוט בעלי-חיים במספר עצום. התחושות הפוקדות אותו וייסורי בעלי-החיים ("נוצות התעופפו, החצר התמלאה בגעגוע ובצרחות התרנגולים") מתוארות באנלוגיה ניגודית לאווירה האדישה או העליזה שמסביבו. עד לאותו יום, קיווה יונה מאיר כי יצליח להתרגל למקצועו כשוחט, אולם כעת הוא מבין, כי גם אם תחלופנה מאה שנה, לא יוקל סבלו (עמ' 27-26). באותו לילה הוא מתעורר מביעות לילה, ולבו בוכה בקרבו. הוא מתקומם כלפי הדרך שבה נוהג ה' את עולמו, ומכאן קצרה הדרך למרידה באל: "ומה בכך אם הרבי אמר כך, הוא דיבר לעצמו, ואפילו אם האל ציווה, אז מה. אני אסתדר בלי גמול בעולם הבא! אני לא רוצה גן עדן, לא לוויתן, לא שור בר! שימתחו אותי במיטת מסמרים... אני לא צריך אף טובה ממך, אלהים, איש מלחמה, אל נקמות. אני לא אעבוד אותו. זהו עולם נטוש!" (עמ' 28) בנותנו דעתו לכך שהתפילין והתורה נעשו מעורות בעלי-חיים, זועק קול בקרבו: "אבי שבשמים, אתה השוחט!" וכן "כל העולם הוא בית מטבחיים!" (עמ' 29-28). לאחר שפתח דלת למוחו, זורמים ההתמרדות והטירוף ומציפים הכול. יונה מאיר משליך את כיפתו, חומק מהאנשים המבוהלים מטירופו ומנסים לחסום את דרכו ופונה לנהר (עמ' 29). הנהר דומה בעיניו לביצה מגואלת בדם. דם ניגר מהשמש וצובע את גזעי העצים. מעיים, כבדים וכליות תלויים על הענפים. רבבות פרות ועופות סובבים אותו, מבקשים לנקום בו על כל חתך, כל פצע, כל חריץ בוושט, כל מריטת נוצה. כעבור יומיים נמצאת גופתו של יונה מאיר, שטבע (או הטביע עצמו) בנהר. הסיפור מסתיים במילים: "מאחר שהייתה זו תקופת החגים, והייתה סכנה שקולמיר תישאר ללא בשר, שיגרה הקהילה בבהילות שני שליחים כדי להביא שוחט חדש." (עמ' 30) |
| עולם כמנהגו נוהג מבקר הספרות, אירווינג מלין, שעסק בסיפור "השוחט", כלל לא הבחין בבשורה הצמחונית שבו. לכן הוא סבור שסיום הסיפור, שבו שולחת הקהילה שליחים בהולים להביא שוחט חדש, הוא סיום של תקווה (עמ' XVI). והרי זהו סיום אירוני, שבא לומר שעולם כמנהגו האכזרי נוהג! תושבי קולמיר אינם שותפים לתמורה הנפשית שעבר יונה מאיר, ונותרים אדישים ומנוכרים כלפי ייסורי בעלי-החיים. כל שמעניין אותם הוא שלא ייוותרו ללא אספקת בשר בתקופת החגים. מלין טוען, שהסיפור אינו מסביר מדוע יונה מאיר אינו רוצה להיות שוחט. בתובנה שאליה הגיע יונה מאיר, שאסור להרוג אף לצרכים דתיים, רואה מלין אובססיה והתנהגות לא רציונאלית (עמ' XVI) ואינו מבין שלא את יונה מאיר לבדו הוא מאפיין כך, אלא גם את מחבר הסיפור, יצחק בשביס זינגר, שקולו הוא הבוקע מבעד לקולו ולתודעתו של השוחט המכה על חטא. טירופו של השוחט הוא "טירוף קדוש", של נפש רגישה, שהגיעה לתובנה לגבי חטאו של המין האנושי כלפי בעלי-החיים, המבוצע באישורו של האל. ליונה מאיר לא נותר מקום בעולם האכזר הסובב אותו. נפשו לא יכולה להכיל את כל פשעיו. דעתו אמנם נטרפת, אך זאת אך ורק משום שלבו נמצא במקום הנכון. דומני שהדרך שבה מנתח מלין את הסיפור היא דוגמה מאלפת לאטימות הרווחת בציבור הרחב כלפי בשורת הצמחונות. מלין מהווה המחשה מעולם המציאות לאדישותם ולהתנכרותם של תושבי קולמיר כלפי בעלי-חיים בעולם הבדוי שבסיפור, הדומה להפליא לעולם האמתי שבו אנו חיים. גם כאשר משמיעה בשורת הצמחונות את זעקתה ביצירותיו של בשביס זינגר, יש קוראים ומבקרים כמו מלין, שאוזנם ערלה לקולה, והם אינם מסוגלים להבחין בקיומה. וכך ממשיך העולם לנהוג כמנהגו האכזרי, ממש כמו בסיומו של הסיפור "השוחט". |
ד"ר יעל שמש היא מרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. הכתבה מבוססת על: יעל שמש, "השוחט הרע והשוחט הטוב ביצירות יצחק בשביס זינגר", טבע-און ובריאות 115, 2002, עמ' 16-19. יעל שמש, "'אנו עושים לברואי אלוהים מה שעושים הנאצים לנו' – שואת בעלי-החיים בכתבי יצחק בשביס זינגר", טבע-און ובריאות 121, 2003, עמ' 14-15. מקורות שהוזכרו בכתבה לפי סדר הופעתם: יצחק בשביס זינגר, אנשים בדרכי, תרגם מיידיש: אריה אהרוני, (ירושלים, 1996). יצחק בשביס זינגר, החוזר בתשובה, תרגם מאנגלית: ישראל זמיר, (תל-אביב, 1986). יצחק בשביס זינגר, העבד, תרגם מאידיש: חיים פלג, (תל-אביב, תשנ"א). יצחק בשביס זינגר, שושה, תרגם מאנגלית: צבי ארד, (תל-אביב, 1991 (1978). יצחק בשביס זינגר, השטן בגוריי, תרגם: מ' ליפסון, תל-אביב, תשי"ג. .(Irving Malin , Critical Views of Isaac Bashevis Singer, (New York, 1969 תרגום הקטעים לעברית: יעל שמש. פורסם לראשונה ב"זכויות בעלי חיים השבוע", גיליון מס' 183-182, |
קישורים נוספים: |