לכבוד יום השואה, ולכבודם של מיליוני הנרצחים והסובלים, בני עמנו, בני עמים אחרים שסבלו עימנו והחיילים שנלחמו לשחרור העולם. התלבטתי על מה נוכל לדבר בפורום כשלנו: אנחנו עוסקים הרבה בתזונה, אבל אני מקווה שאיש מאיתנו לא יאלץ לדון בערכן התזונתי של קליפות תפוחי אדמה. אבל בייחוד אנחנו עוסקים במצפון, בקבלת החלטות, ובחמלה. אני רוצה להביא קטע קצר מתוך הספר "נזכור את אנה פראנק" של מיפ חיס, אחת מחבורת האנשים שהסתכנו במוות איום למען קבוצת ידידים יהודים ובמשך יותר משנתיים הסתירו אותם וכלכלו אותם, עד שהתגלו. זהו ספר טוב אך קשה, המביא תמונה רחבה יותר של הולנד בתקופה המלחמה מזו הנגלית ביומנה של אנה פראנק, שהיתה כלואה בדירה קטנה באותן שנים, על סבל האוכלוסיה הכבושה. מיפ חיס, היתה בחורה רגילה, ללא כישורים או תובנות יוצאי דופן. היא רק ידעה להבדיל בין טוב לרע והיתה נחושה לפעול על פי ידיעה זו. היא גם היתה מוכנה להסתכן למען עקרונותיה – מחיר שלמזלנו, איש מאיתנו אינו נדרש כיום לשלם למען הצמחונות. בנוסף לדאגה היומיומית למשפחות פרנק ו-ון דאן שבמחבוא, מיפ ובעלה הסתירו בדירתם בחור נוסף, לא יהודי, שסרב לחתום על הצהרת אמונים לנאצים, והיו פעילים בפעולות הצלה נוספות. ...וגם, הם גידלו חתול.... "בשעה מאוחרת באותו יום נשמעה דפיקה הססנית בדלת ביתנו. ניגשתי לדלת ופתחתי אותה. על המדרגות עמדה שכנה מהקומה העליונה, אישה שבקושי הכרתי. היא גרה עם אמה הזקנה בדירה שמעלינו. הן היו יהודיות. היא נשאה בזרועותיה חתול צמרי ותיבה לחתול. במבט מתחנן בעיניה אמרה, "בבקשה, האם את מוכנה לקחת את החתול שלי ולהעבירו לצער בעלי חיים, או..." – עיניה היו יבשות ומלאות פחד – "...אם תרצי, תוכלי להחזיק אותו אצלך". בו מקום הבינותי את המצב. הגרמנים תפסו אותה ונתנו לה רק שהות קצרה לסידורים לפני שתגורש. שלחתי ידי את החתול. "תני לי". היא הניחה את החתול בזרועותי. אמרתי בלבי, לעולם, לעולם לא אעביר את החתול הזה לצער בעלי חיים. לעולם לא. ולשכנה אמרתי: "אטפל בו עד שתחזרי". "שמו ברי", אמרה לי ונעלמה במהירות." אימו של ברי לא חזרה. מיפ ובעלה החזיקו אותו והצליחו להשאירו בחיים גם ב"חורף הרעב" של סוף המלחמה בו מתו הולנדים רבים מרעב ומחלות. |
קישורים נוספים: |