| זמן קצר לאחר שמרי וולסטונקראפט, מייסדת הפמיניזם המודרני, פרסמה בשנת 1792 את ספרה "אישוש זכויות האישה" (A Vindication of the Rights of Woman), הופיע פרסום סאטירי אנונימי (שהיום ידוע שנכתב ע"י תומאס טיילור, פילוסוף ידוע מקיימברידג') בשם "אישוש זכויות בעלי-החיים" (A Vindication of the Rights of Brutes). בפרסום זה ניסה המחבר להפריך את טיעוני וולסטונקראפט וטען כי אם הטיעון התומך בשוויון תקף לגבי נשים- מדוע לא להפעיל אותו כלפי כלבים, חתולים וסוסים? אנו נוטים לשכוח כי החופש האישי שלנו הושג בעקבות מאבק והקרבה של א/נשים שיצאו כנגד הנורמות החברתיות הדכאניות בסביבתם ופעלו למען עולם צודק וטוב יותר. כיום אנו מדברים על חופש, צדק ושוויון כדברים מובנים מאליהם, זכויות יסוד שצריכות להיות קיימות לכולם. כמובן, אנו מתנגדים גם לכל סוג של ניצול, דיכוי או אפליה על בסיס של דת, גזע, מין או נטייה מינית. כפעילים חברתיים אנחנו יוצאים למחות כאשר מגזרים שונים מנוצלים ומדוכאים במקומות שונים, בתרבויות שונות, באמצעים שונים, על-ידי גופים שונים ובתירוצים שונים. אנחנו מתנגדים להגיון המעמיד רווח כלכלי מעל לכל והקובע כי חירותנו, אושרנו ורווחתנו ראויים ואף מוכרחים לבוא על חשבון חירותם, אושרם ורווחתם של אחרים – בייחוד של אלו השונים ו/או חלשים מאתנו. אנחנו נכתוב מכתבים, נצא לרחובות, נפגין, נצעק ואפילו ניעצר מתוך סולידריות עם אלה המדוכאים. |
אי אפשר להתכחש לצביעות שקיימת אצל שוחרי השוויון, הצדק והחופש, המתנגדים באופן גורף לכל סוגי הניצול והדיכוי, אך בו בזמן לוקחים חלק יום יום, ארוחה ארוחה, בניצול השיטתי ביותר, המכוער ביותר, האלים ביותר וההמוני ביותר שידע המין האנושי. עשרות מיליארדי בעלי-חיים נטבחים מדי שנה בעולם בתעשיות המזון כדי לספק לנו "אוכל", שלא רק שהפקתו הייתה כרוכה בעינויי תופת, אלא בסופו של דבר גם סותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של זכויות האדם, שכן תעשיות אלה בזבזניות במשאבי קרקע, מזון, מים ואנרגיה, מנצלות עובדים ומנציחות את בעיית הרעב בעולם. בארצות-הברית למשל, 70% מכלל הגידולים הצמחיים נועדו להאבסת בעלי-חיים וב-1974 הוערך כי לו אזרחי ארצות-הברית היו מפחיתים את צריכת הבשר שלהם ב-10 אחוזים בלבד בשנה, היה הדבר משחרר מספיק דגנים כדי להאכיל 60 מיליון בני-אדם. כיצד מצדיקים אוכלי הבשר את המשך הפגיעה בבעלי-החיים ובבני-האדם בשם העונג שהם חשים כתוצאה מאכילת גופו של בעל-חיים מעונה, שספק אם היו מסוגלים להרוג אותו בדם קר במו ידיהם, בעת שעשרות מיליוני בני-אדם גוועים ברעב? צביעות זו אינה חדשה. תומס ג'פרסון, לדוגמה, אשר הרבה לדבר במאה ה-18 על צדק וחירות ואף ניסח את מגילת העצמאות האמריקאית האומרת כי "כל בני האדם נולדו שווים", היה בעליהם של עבדים רבים. הוא, וכמותו גם כל האוכלוסייה הלבנה בתקופתו, דיברו על צדק, שוויון וחופש לכל תוך שהם מונעים מבני האדם ממוצא אפריקאי את אותם דברים עצמם. העבדות בוטלה ב-1865, אך עוד לפני 50 שנה בלבד סירבו מדינות דרום ארה"ב לקבל את הכרעת בית המשפט העליון שפסק כי יש לבטל את מדיניות ההפרדה הגזעית בבתי הספר והמשיכו ליישם אותה באוטובוסים, במסעדות, בבתי קולנוע, ובמקומות ציבוריים אחרים. בדרום אפריקה, משטר האפרטהייד הגיע לקצו רק לפני 10 שנים. כפי שכיום ניצולם של בעלי החיים האחרים ותפיסת "נחיתותם הטבעית" ביחס לבני האדם כמעט שאינם מוטלים בספק, כך היו בעבר מוסד העבדות ותפיסת "נחיתותו הטבעית" של האדם השחור מושרשים כה עמוק בחייהם ותרבותם של הלבנים וכה מובנים מאליהם, עד שאיש לא זיהה את עצם קיום תפיסות אלו כסתירה כלשהי למושגי הצדק, השוויון והחופש המופשטים, שרבים כל כך דיברו ולחמו בשמם באותם זמנים. פעילי זכויות אדם והציבור בכלל מתייחסים למאבק לזכויות בעלי-החיים כמאבק שולי, משני ונטול הקשר למאבק הכולל לחברה צודקת. טעות זו אינה בגדר טעות חדשה. במאה ה-19, למשל, עם התהוותה של התנועה הסוציאליסטית, שלטה התפיסה לפיה המאבק לשחרור האישה הינו משני למאבק הפרולטרי (בראשית המאה ה-20 היו רבים בתנועת העבודה אשר אף טענו כי הקרב על זכות ההצבעה לנשים "רק מפלג את מעמד הפועלים"!). ארצות הברית העניקה לנשים זכות הצבעה בשנת 1920, 50 שנים אחרי שהוקנתה לשחורים. למרבה הצער, נדרשו עשרות שנים – עד לשנות ה-60 – עד שהצליחה התנועה הפמיניסטית לברוח מצילו הגברי של הניתוח המעמדי ולתבוע את מקומה כמרכיב מהותי וראשוני במרכזה של תנועת המחאה. בשנת 1979 אימץ האו"ם את האמנה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, אך מאבק זה לשוויון מלא עדיין נמשך. אך לא רק אפריקאים ונשים נתקלו בגישה אטומה זו - כל מגזר או נושא שהעלה את ראשו ונראה כדורש להיכלל כשווה בין שווים בסדר-יומה של המחאה החברתית זכה תחילה לקבלת פנים קרירה, אדישה או אף עוינת. בתקופתנו, זוהי התנועה לזכויות בעלי-חיים הנופלת קורבן לצרות-אופקים זו. פעילי ושוחרי זכויות האדם מסרבים להבין כי בכל הנוגע למאבק לזכויות בעלי–החיים, אין מדובר ב"עצות תזונתיות" או בעיסוק ל"אוהבי חיות", אלא במאבק לצדק, שוויון וחופש העומד על קרקע איתנה לא פחות מן המאבק לזכויות אדם או מכל מאבק אחר לצדק חברתי, כמו זכויות להומואים ולסביות, אימהות חד הוריות, נכים, עובדים זרים ועוד. הפיכתם של יצורים חיים וחפים מפשע למוצרים מתים ולמכונות, לסחורות ולרכוש, לעבדים ולאסירים, איננה אלא התגלמות נוספת – למעשה האכזרית והעתיקה ביותר – של הנרטיב השולט, של אדישות לגורלו של האחר וזילות החיים - מגמות שפעילי זכויות אדם נאבקים בהן. לאורך ההיסטוריה נאבקו אנשים על זכויותיהם וזכויות חבריהם מתוך עיקרון של אחווה, שוויון, צדק וחופש. הזכויות נועדו להבטיח כי בחברה לא ישרור חוק הג'ונגל, לפיו החזק שורד והחלש מת אלא גם מי שאינו חזק יזכה להגנה. חסר היכולות הטובות ביותר לשרוד אינו נזרק מהחברה אלא להיפך - הוא מקבל סעד וסיוע ומוכר ע"י החברה כמי שמתוקף היותו חלש יותר חלה עלינו החובה לעזור לו. העובדה שבעלי חיים אחרים נראים אחרת, מתקשרים אחרת ומתנהגים אחרת מאתנו אינה מצדיקה אורח חיים המנצל ורומס אותם בכל צורה אפשרית (בוודאי שלא בקני-המידה המתועשים, הממוסדים ונטולי הביסוס ההשרדותי של ימינו). בדיוק כשם שהבדלים פיזיים, ביולוגיים או תרבותיים אינם הכשר לניצול אוכלוסיות אחרות. השאלה המהותית, כפי שניסח זאת הוגה הדעות האנגלי ג'רמי בנת'ם, אינה: "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?", אלא: "האם הם מסוגלים לסבול?". |
לאמץ אורח חיים לא פוגעני זוהי אינה בחירה, אלא חובתו של כל אדם המאמין בערכים של צדק, שוויון וחופש. ישנם דברים רבים שכל הפעילים לזכויות בעלי-חיים וזכויות אדם יכולים לעשות, או להימנע מלעשות, על מנת לצמצם את סבלם של בני-האדם ובעלי-החיים המנוצלים והמדוכאים, מבלי שיידרשו מהם זמן או מאמץ נוספים. עזרה לבעלי-החיים לאו דווקא חייבת להתבטא בהקדשת כל זמן הפעילות למענם, אל-אף שזו ללא ספק מטרה ראויה. הימנעות מניצול בעלי-החיים יכולה להיעשות פשוט ע"י מעבר לתזונה צמחונית (ואפילו טבעונית!), שהיא אף ידידותית יותר לסביבה ובריאה יותר ואינה דורשת מהפעילים לחלק את זמנם בין הפעילויות השונות, או לוותר על פעילות חשובה לתיקון עולם ולצדק חברתי. הדבר נכון גם לגבי פעילי זכויות בעלי-החיים, הרואים את מאבקם כהרחבה של המעגל המוסרי העומד מאחורי המאבק לזכויות האדם, והחוליה האחרונה של המאבק לצדק חברתי. בעלי החיים שהאדם מנצל היו ונשארו המעמד המדוכא ביותר; מעמד שאינו יכול לזעוק את זעקתו בשפתנו, מעמד שכולנו, מהפכנים כשמרנים ועשירים כעניים, שותפים פעילים בדיכויו מדי יום, מדי ארוחה ומדי רכישה. עתידם נמצא בידינו. |
| הכותב הוא פעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים |
קישורים נוספים: |