| "יהודי אני. ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו לחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?" - אינני מכיר ניסוח טוב יותר מזה של שיילוק, המלווה בריבית מוונציה, לעקרונות היסוד של זכויות האדם. הוא מתחרה בקלות במנסחי ההכרזות ההיסטוריות על זכויות האדם. ואולי הדברים האלו שלו מהווים את התרומה הגדולה ביותר (או אף היחידה) של הבנקאות העולמית למטרות נעלות. |
ואם אנו בענייני רבית ותחשיבים, מדוע שלא נעשה במשוואה של שיילוק כמה משחקים אלגבראיים? הנוסחה של שיילוק היא נוסחה עם שני משתנים, ובמקום שני המשתנים האלו ("יהודי", "נוצרי") אפשר להציב אינסוף ערכים אחרים. ואם נפרוס את היחס בין הערכים האלו בין שני צירים, ציר X וציר Y, נקבל פרבולה שלפעמים קוראים לה "עקרון השוויון", ושהיא מה שאמורים ללמוד בשיעורי חשבון-הנפש בשבוע זכויות האדם. וככל שנגלוש לאורך הפרבולה המשויפת הזו, נגלה כמה גדול הכוח שלה להטיח בנו תביעות גדולות ולהציע עולמות חדשים. בואו נתחיל בהצבה פשוטה. גם לקופאית בסופרפארם יש איברים. וגם היא, רגליה כואבות אחרי עמידה ממושכת לאורך המשמרת. גם היא רוצה לשבת, ותאמינו לה: גם בישיבה היא יכולה להקיש על מקשי הקופה ולא לטעות בעודף. עם שטיח אורתופדי או בלי שטיח אורתופדי: כשמציבים את הכסא החסר במשוואה של שיילוק, הפתרון הוא לקנות במקומות אחרים. וכשאנו נכנסים לבית-מרקחת אחר, אולי בית-מרקחת שכונתי, עצמאי, בואו ננסה עוד הצבה. כי הרי גם לארנבים יש עיניים, וגם עכברים – כשמרעילים אותם, האם אין הם מתים? ומייד אנו גולשים על-פני המדפים, ומחפשים את סמל הארנבת המכריז "לא נוסה בבעלי-חיים". כי את השיער שלנו אנחנו לא רוצים לחפוף בדם ובמוגלה. והתרגיל המתמטי יכול להימשך. גם לאנשים עם מוגבלויות פיסיות או נפשיות יש מאוויים. אבל החברה שלנו מעדיפה, לעתים קרובות מדי, לזרוק אותם להירקב במוסדות סגורים, או פשוט לא לתת להם את הכלים הדרושים כדי לצאת מהבית, לעלות לאוטובוס, להבין מה אומרים בטלוויזיה, להשתתף בפעילויות חברתיות ובאירועים תרבותיים. והרי כל מה שנחוץ הוא קצת תשומת לב וקצת תקציבים: לשם שינוי יש כאן מטרה שמצדיקה העלאת מיסים (עניין לא נחוץ אם נעיף מספר התקציב כמה מהסעיפים הכבדים והמיותרים וכמה הטבות ענק לחברות גדולות ולאילי הון). וגם מהגרים שמשרד הפנים שלנו מטביע בהם את החותמת של "שוהים בלתי חוקיים" – מאותן מחלות כמונו הם מתייסרים. והאם אין הזכאות לביטוח בריאות ולטיפול רפואי דבר שכל אחת ואחד צריכים להיות זכאיים לו? והעגלים שסוחרים ישראלים מייבאים מאוסטרליה – כלום לא כמונו, באותו קיץ, חם להם? רק שהם באים מאוסטרליה ששורר בה חורף של חצי הכדור הדרומי, ומוצאים את עצמם בתוך שבועות בחום הלוהט של הים האדום והערבה. חלק מהעגלים מתמוטטים ומתים. את האחרים תמצאו כעבור חצי שנה, "עשויים היטב" באיזו סטקייה. ולחזירים ולתרנגולות אין איברים? רק שאת זנבותיהם של החזירים חותכים בפלאיירים חדים (וגם מסרסים את הזכרים שביניהם באותה הזדמנות) ואת מקוריהן של תרנגולות קוטמים בלהב מלובן. וכל זה מדוע? כדי שנוכל להחזיק אותם בצפיפות בלתי-נסבלת בסביבה נטולת גירויים – מה שגורם להם, מרוב תסכול, לנסות ולכרסם את הזנבות זה של זה, ובמקרה של תרנגולות המנוצלות לייצור ביצים – לנקר זו בזו עד זוב דם ואף עד מוות. והרי גם להן יש חושים, מאוויים, רגשות... הפרבולה של שיילוק חותכת דרכנו, מביטה בביצה ובנתח הבשר הלבן שבצלחת ותובעת הסבר. |
וכלום לפרות אין רגשות? הרמב"ם הסביר את האיסור לבשל גדי בחלב אמו, בכך שהמטרה היא למנוע את שחיטת הוולד לנגד עיניה של האם. "כי צער בעלי החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון, אלא פעולת הכוח המדמה [כלומר הרגש] המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם." ברפתות החלב שלנו, מפרידים את העגל מאמו ממש סמוך לאחר ההמלטה, לכל היאוחר יום-יומיים מאוחר יותר. ג'פרי מייסון, בספרו "החזיר ששר לירח" מספר על פרה שבמשך שישה שבועות הייתה נעצרת ובוהה בכל פעם שעברה במקום בו ראתה לאחרונה את העגל שלה. כל רפתן מכיר את מחוות הכאב והאבל של פרות כשהעגל נלקח מהן. שיילוק, אולי, יעדיף למרוח טחינה על הלחם שלו ולא גבינה, וכך גם לשפר את צריכת הסידן היומית. ובאותו אופן אנחנו יכולים להמשיך ולשחק בנוסחה של שיילוק, ולגלות כיצד החברה שלנו רומסת את רגשותיהם של פגועי נפש; מתנכרת למאווייהם של לסביות, הומואים וטרנסג'נדרס; מרשה לעצמה להותיר רבים-רבים בלי פת לחם וקורת גג; הופכת בעלי-חיים ממינים אחרים למכונות ייצור ולמשאבים גרידא; מבססת את הכלכלה שלה על ניצול של עובדים בידי בעלי רכוש וספסרים; מפלה לרעה מהגרות, שחורות, ערביות, מזרחיות, בנות-נוער, מי שאינן עונות לקריטריונים מלאכותיים של "יופי"... הרשימה לעולם איננה מסתיימת, ועוד נותר לנו להיזכר בהצהרת העצמאות האמריקאית, הקובעת את הזכות והחובה להתקומם כנגד שלטון דכאני, ולתהות איזה משתנה עלינו להכניס בהקשר הישראלי למלותיו של שיילוק "אם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?" ואולי מצאנו גם תשובה מדוע במקום "יום זכויות האדם" הנהיגו "שבוע זכויות אדם" – כי גם שבוע לא יספיק לספור ולמנות ולפקוד את כל העוולות שבחברה שלנו, שכל אחת ואחד מאיתנו מעורבים בהן באופן יומיומי, עד שהן נעשות שקופות. ואז, כשהייאוש מתחיל לאחוז בנו אפשר לעשות עוד הצבה אחרונה בנוסחה של שיילוק ולזכור שגם לנו יש עיניים, ואפשר לא לעצום אותן; שגם לנו יש ידיים, ואפשר להשתמש בהן ולשנות; וגם לנו יש רגשות, ואפשר שלא להתנכר להם; ומאוויים לעולם טוב יותר שאפשר להגשים; ויחד אנחנו יכולים למצוא כלים לשינוי חברתי ולגלות כמה זמינים ורצויים לנו כמה שיקויי קסם כמו "הימנעות מהתמכרות צרכנית", "צמחונות", "אורח חיים ללא אלימות", "פתיחות רגשית", "התקוממות מול כל מעשה עוול", "סולידריות" ועוד. והשיקויים האלו, בסופו של דבר הן אותן רפואות בהן כולנו יכולים להירפא. |
| הכותב הוא פעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים |
קישורים נוספים: |