רפובליקת בנענע

חמלה כלפי בעלי חיים במקורות
בספרות חז"ל ובפרשנות המסורתית
מאת:ד``ר יעל שמש23:3 26-9-2004



הרעיון האקולוגי ביהדות

ביהדות שתי גישות אקולוגיות – האחת גורסת כי יש לשמור על העולם למען האדם והשניה – למען העולם. שתי גישות אלו מיוצגות בציטוטים הבאים:

סנהדרין לח, ע"א:
"משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושכיללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחיו."
"שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית."

קהלת רבה [וילנא], ז, א, ,י"ג]:
" 'ראה את מעשה האלוהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו' (קהלת ז יג). בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותרחיב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"

איוב לח 27-25:
"מי פלג (= הבקיע) לשטף תעלה, ודרך חזיז לקולות, להמטיר על קרץ לא איש, מדבר לא אדם בו. להשביע שואה ומשואה (= מדבר שממה) ולהצמיח מוצא דשא?"
פסוק זה מבטא היטב את הגישה השניה – האל מתחזק את העולם גם שלא לצרכי האדם, ממטיר גשם גם על מדבר שומם. בפסוק הבא חיות בר שאינן מבויתות נהנות אף הן מהשגחת האל:

איוב לט 7-5:
"מי שילח פרא חופשי, ומוסרות ערוד מי פיתח? אשר שמתי ערבה ביתו, ומשכנותיו מלחה (= מדבר). ישחק להמון קריה, תשואות נוגש לא ישמע"

רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יג:
"שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם לא בגלל דבר אחר."

דברים כט 19:
"כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?"

ויקרא כה 4:
"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ."

דברים כב 7:
"שלח תשלח את האם".
רמב"ן:
"שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין."

ויקרא יט 19:
"בהמתך לא תרביע כלאי, שדך לא תזרע כלאים".
ראב"ע:
"לשמור על כל מין, שלא יתערב מין עם מין."

דברים כג 14:
"ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ וחפרת בה, ושבת וכבית את צאתך."

דברים כא 23:
"לא תלין נבלתו על העץ."
רלב"ג:
מפני עיפוש שיתחדש אז במקום ההוא, אם תשאר שם הנבלה."

רש"ר הירש, אגרות צפון – י"ט מכתבים על היהדות, בני ברק תשכ"ז, מכתב רביעי, עמ' מ"ו-מח:
לא לך היא הארץ, אלא אתה נתון לה. עליך להוקירה כאדמת קודש לראות בכל יצור – יצרו ד' ואח לך, לאהוב אותו ולעזור לו במילוי יעודו לפי רצון ד'. על כן משתקף כל נברא בעיני רוחך, על כן מתרגשים מיתרי לבבך עם כל צעקת שבר, ועם כל צעקת גיל בעולם; על כן ישמח לבך עת הניצנים נראו בארץ, ותתאבל עם כל פרח נובל.... כלם שאולים הם לך, וכולם יופיעו פעם לפני כסא ד' עדי להעיד לטובתך או נגדך, אם הזנחת או השתמשת בהם, לקללה או לברכה."


צער בעלי חיים וזכויות בעלי חיים ביהדות

האם מצוות צער בעלי חיים היא מדאורייתא או מדרבנן? רוב הפוסקים הראשונים פסקו כי למרות שאין פסיקה מפורשת במקרא, המצווה היא מדאורייתא, וזאת על פי פסיקות משיקות רבות:

בראשית כד 14, 19:
והיה הנער אשר אומר אליה: הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני"
"ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות."
האות שאליעזר מבקש כאן מהאל אינו אות שרירותי אלא מהותי- הוכחת חסד כלפי אדם ובעלי החיים, המעידה על תכונותיה הטובות של המיועדת ליצחק. רבקה אף מתעלה על בקשתו של אליעזר – לא רק שהיא משקה אותו ואת גמליו, היא אף משקה אותם עד שכילו לשתות, ובמקרה של גמלים זה לוקח זמן.

במדבר כב, 28:
"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים?"
"ויאמר אליו מלאך ה': על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים?"
המקרא מעניק פתחון פה לחיה לבטא את רגשותיה אות חוסר הצדק שבהכאתה, ואילו מלאך האל מצדיק אותה. הרמב"ם למד מכך כי מצוות צער בעלי חיים היא מדאורייתא .


שמות כג 5:
"כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו."
"מצוות פריקה" – יש לפרוק את המשא מעל חמור הרובץ תחת עול משאו.

שמות כה 4:
"לא תחסום שור בדישו"

דברים כב 10:
לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו."
ראב"ע:
"והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור"

שמות כג 19; לד 26; דברים יד 21:
"לא תבשל גדי בחלב אימו"
ויקרא כב 28:
"ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד."
הרמב"ם על איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד ומצוות שילוח הקן – מורה נבוכים, ג מח [מהדורת שוורץ כרך ב, עמ' 635]:
"אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים, מפני שאהבת האם לילדה וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם".
דברים רבה, כי תצא א:
"ולמה התינוק נימול לשמונה ימים (וי' יב 3)? שנתן הקב"ה רחמיו עליו להמתין לו עד שיהיה בו כוח. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנא' 'ומיום השמיני והלאה ירצה' (וי' כב 27), ולא עוד אלא שאמ' הקב"ה ' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויק' כב 28). וכשם שנמלא הקב"ה רחמים על הבהמה כל נתמלא רחמים על העופות, שנא' 'כי יקרא קן ציפור לפניך' (דב' כב 6).
יש המפרשים זאת כמצווה חינוכית הבאה ללמד אותנו כי יש גבול לשימוש שאנו יכולים להשתמש בבעלי החיים.


משלי יב 10:
"יודע צדיק נפש בהמתו."
המלבי"ם:
"הצדיק הוא המתנהג עפ"י חוקי הצדק, ולא לבד שנוהג על פי החוקים האלה עם בני אדם, כי גם עם בהמתו נוהג בחוקים האלה, ויודע תכונת נפשה לתת לה מזונותיה בעת הראוי וכפי הראוי, ושלא יכביד מלאכתה יותר על יכולתה, שגם זה מחוקי החוכמה והצדק, כמו שנאמר 'ונתתי עשה בשדך לבהמתך' ואח"כ 'ואכלת ושבעת' [דב' יא 15], וצער בע"ח דאורייתא... אבל הרשע שאינו מתנהג כפי חוקי הצדק ונוהג הפך מהם, גם אם תראה ממנו מדת הרחמים הוא מצד האכזריות הנסתר בו, למשל שירחם על האדם הכבוש תחת ידו ולא יהרגנו כדי שיכבשנו לעבד לצורכו, שירחם על בהמתו ויוסיף במאכלה כדי שיכביד עליה עבודה ביתר שאת, כי הרחמים שלו שרשו הנאת עצמו מפני הצורך שיש לו בדבר ההוא".
ילקוט שמעוני למשלי, רמז תתקמח:
"'יודע צדיק נפש בהמתו' (מש' יב 10). סימן טוב לאדם כשבהמתו אוכלת ושבעה, וכן הוא אומר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת' (דב' יא 15). כשהבהמה אוכלת ושובעת את האדמה בכוח שנאמר 'ורב תבואות בכוח שור' (משלי יד 4)"
ילקוט שמעוני לתורה, חקת, רמז תשס"ג:
"אשריהם הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן. וכן מצינו ביעקב שאמר 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן' (בר' לז 14), לקיים מה שנאמר 'יודע צדיק נפש בהמתו' (מש' יב 10).
כיום, אדם בעיר או במשק מתועש חסר את המגע האישי בין החקלאי לחיות שבמשקו. אך בזמנים קדומים הקשר ביניהם היה עמוק יותר. בדבריו של המלבי"ם יש גינוי של גישה תועלתנית כלפי בעלי החיים, במסגרתה מצבה של הבהמה מוטב, על מנת להפיק ממנה תועלת גדולה יותר. וכדאי לזכור בהקשר זה כי במשקים המתועשים של ימינו אף גישה זו אנה קיימת.
ומכך שנאמר 'ונתתי עשה בשדך לבהמתך' לפני 'ואכלת ושבעת' – מכאן נפסק כי על אדם להאכיל את בעלי החיים לפני שיאכל בעצמו.


סנהדרין קח ע"ב:
שם, בן נוח, מספר: "צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום – האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה – האכלנוה בלילה."
מדרש תהילים [שוחר טוב], לז, א, ד"ה "לדוד":
"שאמר (אברהם) למלכיצדק (=שם): כיצד יצאת מן התיבה, אמר ליה בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו וכי מה צדקה היה לכם לעשת בתיבה, וכי עניים היו שם, והלא לא היו שם אלא נוח ובניו, ולמי הייתם עושים צדקה? אמר ליה: על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה."
שם, בנו של נוח, המופיע בשם מלכיצדק במקור השני, מספר כיצד התייגעו הוא ובני משפחתו בתיבה וכיצד הקפידו לנהוג בכל חיה לפני צרכיה האינדיבידואליים. וזכות זו עמדה להם ויחסם אל בעלי החיים קבע את גורלם לחסד.

שמות רבה (שנאן) פרשה ב, ב:
"דכתיב: ה' צדיק יבחן (תה' יא 5). ובמה הוא בוחנו? בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה.. ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי ושתה. כיוון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה צאני."
גם כאן חוזרים רעיון היחס לצרכיה האינדיבידואליים של החיה ורעיון היחס לבעלי החיים במנבא יחס לבני אדם.

יונה ד 10-11:
"ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לו עמלת בו, ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה יותר משתים עשרה ריבו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?"
האל חס על נינוה לא רק בזכות אנשים אלא גם בזכות הבהמות.
עפ"י התלמוד הירושלמי, תושבי נינוה ניצלו בזכות הבהמות גם בצורה נוספת: הם כלאו את העגלים בנפרד מהפרות ואת הסייחים בנפרד מהסוסות, וכאשר האמהות געו בבכי אמרו תושבי נינוה לאל כי אם לא ירחם עליהם, לא ירחמו הם על החיות.
מוטיב דומה מופיע בסיפור על מלך קציה שאמר לאלכסנדר מוקדון כי הגשמים יורדים על ארצו רק בזכות בהמות ארצו.

תהילים קמז 9:
"ונותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו."

תהילים קמה 9:
"טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו."

ירושלמי, יבמות טו, ג [יד ע"ד]; וכן בכתובות ד, ח [כט ע"א):
ר' אלעזר הקפר: "אין אדם רשאי ליקח לו בהמה חיה ועוף אלא א"כ התקין להן מזונות."

מכילתא, משפטים כ [מהדורת הארארוויטץ-רבין עמ' 331]:
"'למען ינוח שורך וחמורך' (שמ' כג 12). הוסיף לו הכתוב נייח אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל; אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא שיחבשנו בתוך ביתו, אמרת, אין זה נייח אלא צער, תלמוד לומר 'למען ינוח שורך וחמורך', הוסיף לו הכתוב נייח אחד, להיות תולש מן הקרקע ואוכל".
מלבי"ם לשמ' כג 12:
"ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי."
האם מותר לבעל חיים לתלוש צמחים בשבת או שמא יש לכולאו? התשובה היא שכליאת הבהמה היא צער ולא מנוחה ויש להניח לה. ומכיוון שמנוחה אין פרושה רק לשבות מעבודה אלא גם נחת, יש מחויבות לא רק למנוע מהחיה צער פיזי אלא גם לגרום לה נחת.

רש"ר הירש, ספר חורב, מערכת החוקים, ה, א:
"אין יצורים בעולם שכה נדרש למו דבר ה' זה, להיות למגן ולמחסה בעדם מפני שרירות לבב האנשים, כמו אלה היצורים, שהמה אמנם דומים לבני אדם ברגשות ונטיות שונים, גם נוחים להתפעל, הלא המה 'בעלי החיים', שהם מסורים, לעבוד את האדם בגופם ובכוחות גופם. – והנה ביחסו אל הבע"ח האלה העובדים תמיד את עבודתו ישכח האדם בנקל כי גם עורק (מוסקעל) הבע"ח הנפצע יתפלץ ויתנודד גם בוא, כמו עורק האדם, כי מיתר (נערף) הבע"ח כמו מיתר האדם, הנפגע ע"י כאב וצער, יחלה ויחלש, כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון – האדם ישכח זאת – ולעיתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בלי דעת – או לפעמים, גם בגל תאווה נמבזה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות את נפש בהמתו."

מדרש תנחומא בובר, נח ז; ובדומה לכך תנחומא [ורשה] נח, סימן ו:
"אדם עולה לספינה ועמו בהמה, ואם עמד סער בים, מה הם עושין, משליכין את את הבהמה לים, ומקיימין את האדם, לפי שאינן מרחמין על הבהמה כשם שמרחמין על האדם, אבל הקב"ה אינו כן, שכשם שהוא רחמן על האדם, כך הוא מרחם על הבהמה. תדע לך שהוא כן, שנא' 'ויאמר ה' אמחה [מאדם עד בהמה]' (בר' ו 7), וכשבא להתרצות כשם שנתרצה לבני אדם וריחם עליהם, כך ריחם לבהמה, ממה שקראנו בענין 'ויזכור אלוהים את נח (המשך הכתוב: ואת כל החיה אשר איתו בתיבה)."

ספרי במדבר, קלג, ד"ה "ותקרבנה":
"'ותקרבנה בנות צלפחד' (במ' כז 1), כיון ששמעו בנת צלפד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל שנאמר ['נותן לחם לכל בשר' וגו' (תהילים קלו 25) 'נותן לבהמה לחמה' וגו' (תה' קמז 9) ואומר] 'טוב ה' לכל רחמיו על כל מעשיו' (תה' קמה 9)

רש"ר הירש, ספר תהילים:
"אדם ובהמה תושיע ה' – לדם ולבהמה רוצה ה' להמציא חיים אמיתיים מלאי אושר."

שד"ל, מחקרי היהדות, כרך ראשון, חלק ראשון, עמ' 19, הערה 7:
"החוכמה המדומה, הפילוסופיה היונית, תבוז לדברי הקטנים האלה ולא תשגיח אליהם; אבל החוכמה האמיתית יודעת, כי הדברים הקטנים הם שרש לגדלים, ואין לך דבר גודל שלא היה בתחילתו צעיר ונבזה. הילד המשחק לזעקת בהמה, יצחק ביום מחר לזעקת אביו ואמו; והמשתעשע בשרפת עכבר, יצית אש בארבע פינות עירו להשתעשע בשרפתה, אם תהיה הרשות בידו."



רעיון הצמחונות ביהדות

אין לטעות ולחשוב את היהדות לדת צמחונית, אך הרעיון הצמחוני היה קיים בה תמיד. כמו כן יש לזכור כי כאשר אכילת בעלי החיים הותרה לבני האדם היה מצבם של בעלי החיים שונה לגמרי ממצבם כיום במשקים המתועשים.
עפ"י ההלכה, צער בעלי חיים אינו בהריגתם אלא בתנאי גידולם. עפ"י הרב ריצ'רד שוורץ, כיום, כשאנחנו מודעים לסכנות הבריאותיות שבאכילת מוצרי בשר, הכלל "ונשמרתם לנפשותיכם" חל גם על אכילת בשר.

בראשית א 29:
"ויאמר אלוהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאוכלה."
בשר אינו מופיע כאן כמאכל. אומנם נאמר "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א 28), אך הטענה שהתקבלה ביהדות גורסת כי המין האנושי נועד בשלב זה להיות צמחוני וכי ברדיה הכוונה היא רודנות נאורה.

בראשית א 29:
"אמר רבי יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב 'לכם יהי לאוכלה ולכל חית הארץ' (בראשית א, 30-29) – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נוח התיר להם, שנאמר 'כירק עשב השדה נתתי לכם את כל' (בראשית ט, 3)."
ב"חזון הצמחונות והשלום" מציין הרב קוק כי הבשר הותר לבני נוח בשל ירידת הדורות. ויש המפרשים – משום שלא נותרה צמחיה למאכל.

סנהדרין צד ע"ב:
"אמר רבי יוחנן מאי דכתיב 'מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך' (משלי ג, 33). 'מארת ה' בברית רדע' – זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. 'ונוה צדיקים יברך' – זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה."

חולין פד ע"א:
"למדה תורה דרך ארץ, שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין."

קידושין פב ע"א:
"כשר שבטבחים (=שוחטים) שותפו של עמלק."
פירוש הרמב"ן לדברים כב 6:
"אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאוד, ומפני זה אמרו 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק'".

בבא מציעא פה ע"א:
"ייסורים של רבי על ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מהו? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בתוך כנף (בגדו) של אבי ובכה. אמר לו (רבי יהודה הנשיא): לך, לכך נוצרת. אמרו (משמים): הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים.
ועל ידי מעשה הלכו (ייסוריו) – יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, כתוב: 'ורחמיו על כל מעשיו' (תה' קמה 9). אמרו (משמים): הואיל ומרחם – נרחם עליו."

ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק טו:
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך"; "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש."
הכוונה בהתרת "יפת תואר על הדרך" היא בקביעת כללים הממזערים את הנזק שבמעשים הנגרמים בשל יצר האדם.

דון יצחק אברבנאל, פירוש לשמות טז 4:
"אמר הקב"ה למשה: הננה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעיים ותאווה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן' (יש' יא 7; סה 25). וביאר הסיבה בזה באומרו 'לא ירכו ולא ישחיתו' וגו' (יא 9; סה 25). הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כי אם לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם, וזה הוא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'."



סיכום הרצאה של ד"ר יעל שמש מאונ' בר אילן, שניתנה ביוני 2003 במרכז אנונימוס בירושלים.


קישורים נוספים: