| מנהג הכפרות משמעותו גרימת סבל קשה לעשרות אלפי תרנגולים ותרנגולות. טקס ה"כפרות" עצמו כולל טלטול העופות סביב הראש ושחיטתם. אך סבלם לא מתמצה בזאת. ראשית, הסבל קשור בתנאי גידולם: מרבית העופות מגיעים מלולים תעשייתיים, שם נשללים מהם מרבית צורכיהם ומערכות שונות בגופם נפגעות כתוצאה מן הצפיפות הרבה ומן ההפרשות בהן הם מתבוססים. סבל נוסף עובר על העופות עם הובלתם לשווקים. בסופו של התהליך, מרבית העופות מוחזקים במשך שעות (ואפילו ימים) בכלובים דחוסים, כשהם ממתינים ללא כל מים או מזון להוצאתם מהכלובים שמיד לאחריה יישחטו. ראשית ההתנגדות לטקס אכזרי זה לא צצה מתוך העולם החילוני. כמה מחשובי הפוסקים בכל הזמנים ראו במנהג ה"כפרות" מעשה פסול, הגורם צער בעלי-חיים ללא כל הצדקה: כך, למשל, בעל השולחן ערוך - ר' יוסף קארו, הרשב"א, הרמב"ן ואחרים. מבין הפוסקים בני דורנו שהתנגדו למנהג הכפרות בתרנגולים ניתן להזכיר את הרב חיים דוד הלוי, שהאריך בדברים נגד המנהג (בספרו עשה לך רב, חלק שלישי, עמ' ס"ב-ס"ח), ובין השאר כתב: "ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלקים חיים" (שם, עמ' ס"ז). וכן העיר רב פנחס זביחי: "כל עיקר ענין הכפרות בעיו"כ אין לו שורש בש"ס, ופוסקים ראשונים ואחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי האמורי" (שו"ת עטרת פז, חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ג הערה א ד"ה "וגם הלום"). מה אפשר לעשות? (את הפעילות רצוי להתחיל לקיים כחודש לפני יום הכיפורים) אם יש לכם מכרים דתיים הנוהגים לקיים את מנהג ה"כפרות" (שכנים, הורים וסבים, ידידים וכו'), ידעו אותם בצער בעלי-חיים שהם גורמים, ללא כוונתם, על-ידי השתתפותם בטקס. זכרו: האלטרנטיבה (המקובלת בעולם הדתי והחרדי) למנהג "כפרות התרנגולים" הוא מנהג של "פדיון כפרות" (תרומה). הדגישו בפניהם את יתרונותיה של התרומה לעומת חסרונותיה של ההתאכזרות לבעלי-חיים. תוכלו להדפיס את הכרוז (שתוכנו מופיע למטה), המיועד לחלוקה ולקריאה לקהל דתי, והוא מסתמך על פסקי הלכה השוללים את מנהג הכפרות. כרוז זה ניתן לחלק באזור בתי-כנסת, או פשוט יותר, לתלות על לוחות מודעות של בתי-כנסת באזור מגוריכם. לפרטים נוספים, עצות והדרכה פנו לכרם: 03-5226992. בס"ד הצלת נפשות ולא נפש תחת נפש על המנהג לשחוט תרנגול כפרות ערב יום כיפורים נטושה מחלוקת הלכתית. רבים מהפוסקים מתנגדים לו. אומר ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך: "מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג" (שו"ע, או"ח ס' תר"ה) וכך גם הרשב"א: אני מצאתי ענין זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על נער היולד וחותכין ראשו ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים וחבלים שרבה שנראו בעיני כדרכי האמורים, וריחקתי כל זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה וכיוצא בזה בעירנו מאומה". (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן שצ"ה) גם הרמב"ן התנגד למנהג הכפרות (כמובא אצל הבית יוסף, אורחות חיים סימן תר"ה), ואילו הרמב"ם אינו מזכירו כלל ועל כן גם לא היה נהוג בתימן. (ש"י עגנון, "ימים נוראים", ע' ריג) מבין הפוסקים בני דורנו שהתנגדו למנהג הכפרות בתרנגולים נזכיר את הרב חיים דוד הלוי, שהאריך בדברים נגד המנהג (בספרו עשה לך רב, חלק שלישי, עמ' ס"ב-ס"ח), ובין השאר כתב: "ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלקים חיים" (שם, עמ' ס"ז). וכן העיר הרב פנחס זביחי: "כל עיקר ענין הכפרות בעיו"כ אין לו שורש בש"ס, ופוסקים ראשונים ואחרונים צעקו מרה על מנהג זה דנראה כעין דרכי האמורי" (שו"ת עטרת פז, חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ג הערה א, ד"ה "וגם הלום") לעומת שחיטת התרנגולים קיים מנהג "פדיון כפרות", הנהוג בעיקר בעדות הספרדים. במקום התרנגול בא ממון הניתן לצדקה. אנו מאמינים, שאת יום הכיפורים, יום בו אדם עושה חשבון נפש ומבקש להרבות במעשים טובים, לא ראוי לציין במעשה שהוא בבחינת צער בעלי-חיים. סבלם של תרנגולי הכפרות ראשיתו בתנאי הצפיפות בהם מגודלים, המשכו בהובלתם לשווקים בכלובים קטנים ובהמתנה הממושכת בתנאים אלו, וקיצו בהקפות סביב ראשו של מבקש הכפרה ובשחיטה עצמה. לעומת זאת, המנהג לעשות כפרות בממון הוא מנהג יפה שמרבה אושר בעולם, מבטא נדיבות וערבות הדדית. |
קישורים נוספים: |