רפובליקת בנענע

חרפת האנושות, לפי קוטזי
חתן פרס נובל לספרות, פגיעה בבעלי-חיים וצמחונות
מאת:נעמה הראל14:22 17-7-2004
הביקורת החברתית של ג'. מ. קוטזי העניקה לו תהילת עולם ותרמה לבחירתו כחתן פרס נובל לספרות השנה. נעמה הראל סוקרת את התייחסותו הנרחבת - אם כי מוכרת פחות - לדיכוי בעלי-חיים.

קוטזי והנובל. הסופר הדרום-אפריקאי, ג'. מ. קוטזי, הוכרז לאחרונה כזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2003. בנימוקים לזכייתו בפרס ובגל הביקורת הספרותית, שבא בעקבות ההודעה על זכייתו, הודגשה "התבוננותו הביקורתית וחסרת-הרחמים על המוסרניות הצבועה של הציוויליזציה המערבית" ועיסוקו ב"חריגים והחפים-מפשע הכורעים תחת משא ההיסטוריה". אולם הן האקדמיה השוודית והן הביקורת הספרותית התמקדו רק בעיסוקו של קוטזי בדיכוי האדם השחור במשטר האפרטהייד ובמשטר שלאחר האפרטהייד, והתעלמו מן העובדה, שביקורתו חורגת מעניינים שבין אדם לאדם: קוטזי מציג בכתביו ביקורת נוקבת גם על יחס החברה האנושית לבעלי-חיים.

חרפה: מתחים בין-מיניים. ספרו המוכר ביותר, חרפה (זוכה פרס הבוקר לשנת 1999) עוסק גם ביחסי-כוח שבין גברים לנשים - במרכזו עומד דיוויד לורי, פרופסור לספרות שהורחק מהאוניברסיטה לאחר שהואשם באונס תלמידה, והוא מגיע לחווה חקלאית שבה מתגוררת בתו לוסי. זמן קצר לאחר הגיעו, שלושה גברים שחורים אונסים את לוסי ובוזזים את ביתה. לוסי בוחרת להיכנע: היא מקבלת את הצעתו של פטרוס, השכן השחור שהיה בעבר עובד שלה, להפוך לאשתו השנייה ולוותר על רכושה, אף על-פי שהיא לסבית ואף על-פי שנראה כי פטרוס היה מעורב בתכנון האונס והביזה.

חרפה: החיה במקום הנמוך ביותר. לוסי נמנעת אפוא מלהתלונן במשטרה והיא בוחרת להקריב את חירותה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". "כמו כלב" - ספק אומר ספק שואל אביה, והיא מאשרת: "כן, כמו כלב" (עמ' 248-249). אולם בסיפור נוכחים כלבים אמיתיים ולא רק כלבים כמטפורה: בעידודה של לוסי, מתנדב דיוויד במרפאת צער בעלי-חיים המקומית, העוסקת בהרג שיטתי של כלבים בריאים. ביום תקיפת החווה, התוקפים יורים למוות ברבים מן הכלבים. הסיפור מסתיים במרפאה הווטרינרית, בהרג הכלב האחרון (עמ' 255-256):

"מה שהכלב לא יהיה מסוגל להבין ('גם לא בחודש שלם של ימי ראשון!' הוא מהרהר), מה שחוטמו לא יספר לו, הוא איך אפשר להיכנס לחדר רגיל ולא לצאת משם עוד לעולם. משהו קורה בחדר הזה, משהו נתעב שהשתיקה יפה לו: כאן הנשמה נקרעת מתוך הגוף... הוא פותח את דלת הכלוב. 'בוא', הוא אומר, ומתכופף ופורש את זרועותיו. הכלב מכשכש באחוריו הפגומים, מרחרח את פניו, מלקלק את לחייו, את שפתיו, את אוזניו. הוא לא עושה דבר כדי לעצור בעדו. 'בוא'. כמו שה הוא נושא אותו בזרועותיו ונכנס שוב למרפאה."


אף שהספר, כאמור, עוסק ביחסי-כוח מסוגים שונים (בין-גזעיים, בין-מיניים ועוד) הבחירה לסיים את הסיפור בהרג אחרון הכלבים ממקמת בעלי-החיים בתחתית היררכיית הכוח בחברה.

חייהם של בעלי-החיים. בשנת פרסומו של הספר חרפה, פרסם קוטזי ספר נוסף (שטרם תורגם לעברית) - חייהם של בעלי-החיים. במרכז הספר עומדת אליזבת קוסטלו, סופרת אוסטרלית קשישה, המגיעה להרצות באוניברסיטה אמריקאית שבה מועסק בנה. בניגוד למצופה, קוסטלו אינה מרצה על ספרות אלא על חייהם של בעלי-החיים. היא מתחילה את הרצאתה בתיאור זוועות הנאצים, ומשם עוברת להשוואת זוועות אלה להרג המתועש של בעלי-החיים במשקים המתועשים ובמעבדות הניסויים ( עמ' 20-21):

"'הם הלכו כצאן לטבח'. 'הם מתו כמו חיות'. 'הקצבים הנאצים הרגו אותם'. הטרמינולוגיה שבה משתמשים להוקעת מחנות ההשמדה לקוחה בחלקה הגדול מתחום המשקים ובתי-המטבחיים, עד שכמעט אין לי צורך להכין את הקרקע עבור ההשוואה שברצוני להציג כאן... הסתובבתי הבוקר בעיר שלכם. זה נראה מקום נעים. לא ראיתי אימה, לא מעבדות ניסויים, לא משקים מתועשים, לא בתי-מטבחיים. אבל אני בטוחה שיש כאן. חייב להיות. הם פשוט לא מפרסמים את עצמם. הם כולם סביבנו, בעודי מדברת, רק שאנחנו לא - במובן מסוים - יודעים עליהם. הרשו לי לומר זאת בגלוי: אנחנו מוקפים בהרג ואכזריות שמתחרים במעשי הרייך השלישי, ולמעשה מגמדים אותם, שכן למעשים שלנו אין סוף - אנחנו מייצרים עוד ועוד ארנבים, חולדות ותרנגולים במטרה להרוג אותם."


רגש מול שכל. אליזבת קוסטלו פונה אל הרגש של הקהל שלה. היא מסבירה כי היא אמנם שולטת בשפה הפילוסופית, שבה כותבים כיום גם על זכויות בעלי-חיים הוגים כמו מרי מידג'לי ותום רגאן, אולם היא לא רוצה להשתמש בה ולנתח מושגים כמו "חובות ו"זכויות". את הצמחונות שלה היא מגדירה לא כהחלטה מוסרית אלא כתשוקה להציל את נפשה. הרצאתה מתקבלת בעוינות. הקהל האקדמי לא רגיל לקבל תשובה מסוג "הקשיבו ללבכם". גם ההשוואה לשואה מקוממת, ומרצה יהודי מחרים במחאה את הרצאתה השנייה לאחר ששמע את הראשונה.

אליזבת קוסטלו. חייהם של בעלי-החיים לא נולד כספר אלא כהרצאה. קוטזי הגיע בשנת 1998 כאורח של המרכז לערכים אנושיים באוניברסיטת פרינסטון, ובמקום להרצות כמצופה, הוא קרא את סיפורה של אליזבת קוסטלו, המסופר מהפרספקטיבה של בנה ומורכב משתי הרצאות שלה: "הפילוסוף ובעלי-החיים" ו"המשורר ובעלי-החיים". יש להניח, שהעובדה שלא נשא הרצאה אלא קרא סיפור על הרצאה, הצילה אותו מתגובות דומות לאלה שזכתה להן קוסטלו באותו סיפור עצמו. קוטזי עצמו אינו מתראיין ואינו מפרסם מאמרים. את עמדותיו האידיאולוגיות הוא מבטא, יש להניח, באמצעות דמותה של אליזבת קוסטלו, יצירת רוחו. שניהם, כאמור, סופרים שהוזמנו להרצות באוניברסיטה והרצאתם הייתה בלתי שגרתית. קוטזי, שבכתיבתו הספרותית מרבה לעסוק בשאלות מוסר, מטשטש בחיבורו זה את החלוקה בין כתיבה על אודות מוסר לבין כתיבה ספרותית. לאחרונה יצא לאור ספרו אליזבת קוסטלו, המקבץ מאמרים-סיפורים שונים שבהם מככבת קוסטלו, ובהם "הפילוסוף ובעלי-החיים" ו"המשוררים ובעלי-החיים".


תודה לענת פיק על סיועה בהכנת הכתבה.


קישורים נוספים: