רפובליקת בנענע

האישה והקוף
אדם-חיה, ציוויליזציה-טבע: ערעור הגבולות בספרו של פיטר הוג
מאת:נעמה הראל14:18 17-7-2004



ספרו של פיטר הוג, "האישה והקוף" מציע נקודת-מבט ביקורתית ורעננה על חייתיות, אנושיות ומצב הציוויליזציה המודרנית, עם עושר רב של רבדים סמליים והקשרים תרבותיים. נעמה הראל סוקרת את הספר ומציגה את רעיונותיו העיקריים.

על הספר
"האישה והקוף" הוא רומן שנכתב בשנת 1996 על-ידי הסופר הדני, פטר הוג. האישה העומדת במרכזו היא מדלנה, בת למשפחה דנית עשירה, החולשת על שוק הבשר בדנמרק. מדלנה נשואה לזואולוג אנגלי בשם אדם. לביתם מובא קוף, השייך למין שאינו מוכר למדע, ואדם - שמריח את התהילה המדעית - עורך עליו ניסויים שונים. מדלנה, אלכוהוליסטית עשירה ומשועממת, מחליטה לשחרר את הקוף - אך הקוף הוא זה שמשחרר אותה מכלוב הזהב שבו היא חיה.

ארסמוס
שמו של הקוף הוא ארסמוס, כשמו של נזיר ידוע בן המאה ה 15 מרוטרדאם (הולנד), מחבר "בשבחי הסיכלות" - ספר שבו העלה את חזון הפשטות, שלל את מה שנראה חסר-היגיון ומגוחך בציוויליזציה של זמנו, הטיף לאמונה בטבע וביקר את מוסדות המדע. גם ארסמוס הקוף, בדומה לארסמוס מרוטרדאם, מטיף לחיי טבע פשוטים וטהורים. ארסמוס מרוטרדאם הזכיר, שאלוהים אסר לאכול מפרי עץ הדעת, ואילו ארסמוס הקוף מגיש למדלנה מפרי עץ אי-הדעת, אותו אפרסק שהוא מגיש לה בפגישתם הראשונה, המוביל להמשך חוויותיהם המשותפות.

גן-העדן האבוד
מדלנה היא אפוא חווה בת-ימינו (היא הרי נשואה לאדם) העושה את המסע ההפוך מזה שעשתה חווה המקראית: בניגוד לחווה, שאכילת הפרי הרחיקה אותה מגן-העדן לעבר החיים הארציים, הפרי לוקח את מדלנה מגן-העדן המזויף של הציוויליזציה המודרנית לגן-העדן האמיתי והטבעי. היא וארסמוס בורחים ל"סנט פרנסיס פורסט", החי-בר הסגור בגן-החיות של לונדון, שהוקם במאה ה 16 כדי לחקות את גן-עדן. אמנם זהו חיקוי, אך החיקוי מתעלה על הטבע האמיתי, שכן אם בטבע בעלי-החיים נכחדים, בשל השתלטות האדם, ב"סנט פרנסיס פורסט" הטבע משגשג:
"הוא היה המקום הראשון מחוץ לאפריקה בו התרבו גורילות ההרים, המקום הראשון מחוץ לטייגה הרוסית בו התרבה הנמר הסיבירי, המקום הראשון מחוץ לאוסטרליה בו ינשוף-המטוטלת דגר... חיות הבר מצאו בסנט פרנסיס פורסט את גן-עדן, גן טוב אף יותר מהמקום שממנו באו והם חיו חיי שלווה ביולוגית נעימה... מדלנה וארסמוס הגיעו לגן הראשון באירופה שהיה באמת דומה לאידיאל שלו. לא גן שעשועים, אלא שמורת-בר כמו שאדם וחווה ראו."
(עמ' 156-157)

שנים-עשר הקופים
לאחר מספר שבועות יפים בטבע, הם שבים ללונדון ומגיעים לאולם ההרצאות, שבו מתכנסת צמרת החברה האנגלית, לשמוע את נאומו של אדם על גילוי הקוף המסתורי - שמסתבר כי הוא לא החוליה החסרה בין האדם לשימפנזה, כפי שסברו כולם, אלא החוליה הבאה אחרי האדם - יצור מפותח יותר. ארסמוס מגיח מהחלון, נוחת על הבמה, לוקח את המיקרופון ומציג לקהל הנדהם את התכנית של הקופים להפוך את החברה האנושית לטובה יותר, תכנית שנכשלה. לאחר שארסמוס מסיים את דבריו, עולים על הבמה אנשים נוספים, מבכירי החברה האנגלית, וכאשר הם מתפשטים הם מתגלים כקופים:
"על הבמה עלה דיקן מאוניברסיטת לונדון. איש מוכר, שדרכו למשרת הרקטור נחסמה בגלל הביקורת שמתח על הבוז שמגלה עולם המדע לרעיון האחריות הכלל עולמית... כעת עמד עירום ליד דוכן הנואמים, לגופו רק נעלי לכה אדירות-ממדים. קוף, יצור כמו ארסמוס, אבל גדול יותר, מבוגר יותר, קצות שערותיו כסופים... אישה טיפסה ונעמדה לצדו, אישה גדולה ומוכרת, סגנית הנשיא של האגודה הזואולוגית המלכותית, דמות ציבורית, דוברת המאבק למתן זכויות לבעלי-חיים, אינטלקטואלית, תומכת בהפסקה מוחלטת של הניסויים בחיות... האישה הסירה את שמלתה, משכה אותה מעל ראשה, והשליכה אותה הצידה. פרצופה היה מגולח למשעי, אך שאר גופה העירום היה מכוסה בפרווה ארוכה... אף אחד מהצופים לא היה מסוגל לזכור כמה קופים עמדו לבסוף על הבמה... למעשה הם היו שנים-עשר."
(עמ' 210-211)

שנים-עשר השליחים
שנים-עשר הקופים, המסתובבים בין בני-האדם כדי לתקן את דרכיהם, מהדהדים את סיפור שנים-עשר השליחים של ישו. המילים הראשונות שאומר ארסמוס על הבמה הן: "באנו להגיד שלום". ואילו כך אומר ישו לשליחיו:
"כשאתם נכנסים לבית ברכוהו ב'שלום'. אם ראוי הבית, יבוא עליו ה'שלום' שלכם, אך אם איננו ראוי ישוב ה'שלום' שלכם אליכם. כל מי שלא יקבל אתכם ולא ישמע לדבריכם, צאו מן הבית ההוא ומן העיר ההיא, ונערו את האבק מעל רגליכם. אמן אומר אני לכם, קל יותר יהיה ביום הדין לארץ סדום ועמורה מאשר לאותה עיר."
(הבשורה על-פי מתי, י' 12-15)

ואכן, מיד עם יציאת הקופים, לאחר שהודיעו על כישלון תכניתם, המקום הופך למעין סדום ועמורה, והבהלה מתפשטת בבריטניה:
"עוד בטרם עזב האורח האחרון את האולם, החלה, ברחבי בריטניה כולה, פעילות קדחתנית שנמשכה שעתיים. אחר-כך נעצרה האומה, וקפאה... הם נתקפו פאניקה, פרצו במנוסה, רמסו איש את רעהו, גנבו מכוניות לא-להם, השתלטו על אוטובוסים ואילצו נהגים לנסוע כמוניות פרטיות... בשעה שמונה בערב מרקע הטלוויזיה השחיר, כי בשעה זו סגרו את תחנות-הכוח המספקות חשמל ללונדון בגלל מחסור בכוח-אדם. עם שקיעת השמש עטתה לונדון אפילה. התנועה בכבישים פסקה, כל החנויות היו סגורות, הרחובות היו שוממים ושחורים, שחורים כפחם... כל פעילות אנושית נראית לעין נעצרה. בארבעה מיליון בתים עברו שבעה מיליון לונדונים משבר זהות פסיכוטי. הם היו מנותקים ממידע על גורל שאר בריטניה, אירופה והעולם כולו."
(עמ' 213-214)

פריצת מחסום המינים
בסוף הספר נודע לנו, שמדלנה נושאת ברחמה את בנו של ארסמוס, צאצא שבעצם קיומו יפריך את הפיצול המקובל בין "אדם" ל"חיה", כי הוא עצמו יהיה אדם-חיה. ההריון הוא שיא של תהליך הכרסום במחסום בין המינים, במעמד העליון הבלתי מעורער של המין האנושי. זהו תהליך של כרסום הדדי - לצד חשיפת התכונות הנתפסות כאנושיות בקוף, מופיעים לאורך כל הסיפור דימויים חייתיים לתיאור דמויות אנושיות שונות, למשל (עמ' 67): "מדלנה עלתה לרכבת כמו חיה נמלטת משריפת יער, ההולכת וקריבה למאורתה, והגיעה ליעדה כמו אפרוח תועה המבקש מחסה תחת כנפי התרנגולת." שני הקצוות מתקרבים זה לזה - החיות "מתאנשות" ובני-האדם "מתחייתים". דרך הסיפור של ארסמוס ומדלנה, גם אנו נדרשים לבחון מחדש את יחסינו, כפרטים וכחברה, לטבע בכלל ולחיות בפרט. מילותיו האחרונות של ארסמוס לקהל ההמום באולם ההרצאות הן:
"רק דבר אחד אנחנו מבקשים שתזכרו, והוא, שקשה מאוד לדעת, בכל אחד מאיתנו, איפה מה שאתם קוראים אדם נגמר ומה שאתם קוראים חיה מתחיל."
(עמ' 212)



מקורות :
פטר הוג, האישה והקוף, (ירושלים ותל-אביב: שוקן, 1999).
ארסמוס מרוטרדאם, בשבחי הסיכלות, (ספריית פועלים, 1967).
הברית החדשה, (החברה לכתבי הקודש בישראל, 1995).



קישורים נוספים: