רפובליקת בנענע

"העיניים האיומות, המאשימות, המעונות..."
תיאור הובלת בעלי-חיים מפי בוהומיל הראבל
מאת:חגי כהן14:11 17-7-2004



קולם של המעונים
בוהומיל הראבל נחשב בעיני רבים לאחד מגדולי הסופרים הצ'כים, ולגדול שבסופרי צ'כיה לאחר מלחמת העולם השנייה. עשרות ספריו, שרק מעטים מתוכם תורגמו עד היום לעברית, דחוסים בדמיונות פרועים, בעושר דימויים בלתי-נדלה - וברגישות חסרת גבולות לכל נפש חיה. חמלתו של הסופר, שרבים מספריו עוסקים בתקופות הכיבוש הנאצי והמשטרים הטוטליטריים במולדתו, אינה מוגבלת רק למיעוטים לאומיים נרדפים ומעונים, אלא כוללת גם חזירים, פרים, כבשים, ואפילו עכברים וחולדות - מעונים אף הם.

יורשים עם זנב
בעשור האחרון לחייו, סבל הראבל ממחלות קשות שגרמו לו כאבים עזים. לדבריו, הסיבה היחידה שמנעה ממנו לשים קץ לחייו, הייתה הדאגה "מה יעשו בלעדיו החתולים שלו", חתולים שחיו בחוץ, ושבהם טיפל במסירות בשנותיו האחרונות ואהב אותם אהבת נפש. הוא מת בפברואר 97', כאשר ניסה להאכיל מכף ידו יונה מבעד לחלון הקומה החמישית, וצנח אל מותו. יש טוענים שהתאבד, אולי משום שלא שכח לדאוג לידידיו המשופמים. בצוואתו, הוריש הראבל לחתוליו את כל רכושו וכספו. לאחר מותו הוקמה עמותה צ'כית שנועדה להבטיח את קיום הצוואה.

רכבות מוות
מיד לאחר שסיים את לימודיו לתואר "דוקטור למשפטים", הניח הראבל את התואר מאחוריו ופנה לעסוק בעבודות שאותן אהב באמת: עבודות-כפיים. במשך עשרות שנים שימש כפועל בתחנה לאיסוף נייר, כמחסנאי, כפועל במה, כסוכן-נוסע של צעצועים, כאתת בתחנת רכבת, ועוד. את ספריו מאכלסים שלל העיסוקים הללו בכל פרטיהם. הסיפור "רכבות תחת שמירה צמודה" (שעובד לסרט "רכבות שמורות היטב") הוא אחד מהם: במרכזו עומד מילוש, אתת צעיר בתחנת רכבת. הראבל שם בפיו את תיאור מראות הובלת בעלי-החיים ברכבות, שעוררו את חמלתו ואת כעסו; חמלה וכעס שהיו נדירים באדישות הכללית בימים ההם. כיום, למרות התגברותה של הרגישות, למרות חקיקת חוקים להגנת בעלי-חיים ולמרות התחזקותם של הארגונים להגנת בעלי-חיים, נותרו ייסוריהם של בעלי-החיים כשהיו; כיום - כמו לפני חמישים שנה, בישראל - כמו בצ'כיה תחת הכיבוש הנאצי: עינוי בעלי-החיים המובלים למרחקים ארוכים לא השתנה. אפשר להשוות בין הקטעים שנביא מתוך הספר, לבין עדותה של איילה אדלר, שנגבתה בישראל לפני שנתיים. הדמיון מצמרר.

"... אבל כשהבטתי ככה מהצד, על קרונות הפחם, נבהלתי. מקרון אחד הזדקרו קרני בקר, כמה ראשים התרוממו מעל לדפנות והביטו על הרציף בעיני פרה גדולות, מלאות סקרנות ועצב. וכמעט בכל קרון היו חורים ברצפה שעשו אותם הפרות הבועטות ומכל חור בקעה רגל של פרה, משופשפת, מאובנת, מכחילה... לא, דברים כאלה אני לא אוהב, דברים כאלה אני לא יכול לשאת, כשהיו מסיעים עגלים רעבים, והרכבת הייתה נעצרת בתחנה שלנו, לפחות הייתי מושיט להם דרך חריץ הדלת של קרון-הבהמות את האצבעות שלי כתחליף לעטין, לא, דברים כאלה אני לא סובל! גם לא את הקרונות עם הגדיים, אחרי שהקצבים קשרו אותם, הרגליים הקטנות קשורות בחבל חזק כל-כך עד שהן מתו, התאבנו, לא, את זה לא יכולתי לשאת, גם לא סבלתי כשהסיעו בכפור בקרונות-משא דו-קומתיים פתוחים חזירים לבית-המטבחיים בפראג, ראש צמוד לראש, חזירים שפחדו לזוז, כאילו התנועה הכי קטנה יכולה לגזול מהם את שארית החום שבגופם. חזירים עם רגליים קפואות, עם פרסות חרסינה! אח, את זה לא יכולתי לסבול אף פעם! גם לא כשהסיעו אותם בימי הקיץ המחניקים בלי מים, מהונגריה הסיעו אותם, רכבת שלמה עם חזירים שהלועות שלהם פעורים, פעורים מרוב צמא, כמו ציפור גוססת מצמא... קפצתי על המדרגה של אחד הקרונות והסתכלתי פנימה. לכל הבהמות נזל ריר, כמה פרות שכבו שם מתות, לפרה אחת היה תלוי מאחור עגל מת. מרקיב... בכל מקום רק זוגות העיניים האיומות, המאשימות, המעונות, שבא לי לבכות עליהן. כל הרכבת מלאה עיני בקר מאשימות."
(רכבות תחת שמירה צמודה, עמודים 139-140)

"... ומהכפר נהגו לכאן את הבקר ולפרות המתמרדות שברו הנהגים את הזנבות. פרה קטנה אחת נשכבה מרוב ייאוש על הכביש והבחורים דחפו לה קצת קש מתחת לזנב והציתו אותו. אחר-כך הגיעה מהאחוזה עגלה, הסוסים מתחו את המושכות מפני שמאחור היה קשור לעגלה פר, הברכיים שלו היו שבורות והאף קרוע, כי הוא קרע לו את הטבעת מהנחיריים. עכשיו היה קשור בקרניים לעגלה שמשכה אותו. כנראה נזכר הפר מאוחר מדי שהרפתנית הוציאה אותו ומסרה אותו לידי הקצבים במרמה, בריח השמלה שלה, שהפר הכיר אותו היטב והיה מוכן ללכת אחריו עד קצה העולם. עכשיו, בדרך שהשלג נמס עליה, משכה אותו העגלה כששתי הרגליים הקדמיות שלו כפופות והברכיים המדממות משאירות מאחוריהן שני קווים אדומים."
(רכבות תחת שמירה צמודה, עמודים 141-142)

"... ובינתיים הביאו לרציף את הפר האחרון, הביאו אותו במשאית, גם אותו פיתתה הרפתנית בשביל הקצבים עד המכונית. כשיצאו לדרך התחיל הפר להשתולל והקצב אמר לעוזר שלו: "בוהאוש, הממזר הזה עוד ישבור לנו את הדפנות. קח סכין ותקע לו בעיניים." והעוזר בוהאוש, שסיפר לנו אחר-כך מה שהיה, הסתובב, השחיל את היד עם הסכין דרך החלון של תא הנהג ובשתי דקירות הוציא לפר את העיניים. "ואחר-כך היה הפר שקט כמו כבש," אמר העוזר בוהאוש אצלנו בחדר האתת, "חה-חה-חה, כנראה כבר נמאס לו מהעולם."
(רכבות תחת שמירה צמודה, עמודים 152-153)


"חזיונות טורדי מנוחה" - הראבל על שחיטת חזיר - ותגובת הקוראים
מהובלה לשחיטה. בכתבה זו נבחן קטע קצר מספרו "תספורת", המציב אתגר גדול יותר להבנת יחסו של בוהומיל הראבל לעינוי בעלי-חיים ולהריגתם. אבנר שץ, מבקר ספרים מטעם הארץ, בחר להקדיש את ביקורתו הנסערת על הספר לבחינת הקטע הנדון - תיאור שחיטת החזיר. כותב שץ:
"...לאחר הקריאה ב"תספורת" לא היה לי שום חשק לכתוב על ספרות צ'כית, או אפילו על הנושא העיקרי של הספר [...] יכולתי להתמקד רק בכמה עמודים שכמו בערו מולי מתוך הספר, והם בעצם עניין צדדי למדי בתוכו. הדברים אמורים בעיקר בפרק השני, העוסק בנחירת חזירים. למה בדיוק התכוון הראבל בתיאורים שבפרק הזה?"

עונג השחיטה
והנה קטע מתיאור השחיטה שבספר, המסופר מפי הגיבורה:
"ואולם דיוקני טבוע גם בארבעת החזירים, חזירי מבשלת הבירה, מפוטמים בפסולת לתת ותפוחי אדמה [...] רק שמעו אותי החזירונים שלי הולכת לחלוב את העזים, וכבר צרחו מרוב שמחה, מפני שלא ידעו, ששניים מהם אמכור לעישון קותלי חזיר ושניים אתן לשחוט בשחיטת בית [...] אמרתי לחזירונים לפרידה: 'ביי-ביי, חזירונים שלי, יהיו מכם קותלי חזיר נהדרים!'. ידעתי שהחזירונים לא משתוקקים לתהילה כזאת, אך המוות מחכה לכולנו והטבע רחום [...] החזירון כבר לא קיבל בצוהריים שום דבר לאכול וכבר התחיל לחוש בריח סינר הקצבים, וגם שאר בעלי-החיים התעצבו והשתתקו, כבר מראש רעד החזירון כמו עלי צפצפה [...] אני הוצאתי את החזיר בתחבולה, גירדתי אותו בין קפלי הצוואר ואחר כך על המצח, אחר כך על הגב, והאדון מיצליק היה בא מאחור עם הגרזן, מרים אותו ובמכה אדירה מחסל את החזיר, ליתר ביטחון עוד נתן שתיים-שלוש מכות רטובות לגולגולת החזיר המרוסקת [...] הייתי מכה לתוך הדם המרהיב, המעלה עשן [...] העמדתי את הדלי וכל הקרביים היפים נשפכו לתוכו, כל הסימפוניה של צורות וצבעים רטובים, דבר לא הלהיב אותי כמו ריאות החזיר בצבע אדום בהיר, מנופחות יפה כמו גומי ספוגי, דבר אינו יוקד כל-כך כמו צבעו החום הכהה של הכבד, מקושט באיזמרגד צהוב של המרה, כמו עננים לפני הסערה, כמו ענני נוצה נוגים, כך בדיוק נמשך לאורך המעיים השומן הגושי [...] לקחתי באצבעות חתיכת צוואר קטנה וחתיכת לחי ובמקום לחם נגסתי באוזן החזיר, פרנצין בא למטבח, מעולם לא אכל דבר, הוא לא היה מסוגל לבלוע משהו מהשחיטה [...] הביט עליי והתבייש במקומי."
(מתוך: תספורת, עמודים 13-16)


להרגעת הקוראים?!
האם יש בתיאור זה כדי להעלות הרהורי צמחונות בקוראים? כך קרה לאבנר שץ. אך כדי להעלות על הכתב הרהורי כפירה כאלה, הוא מבטיח לקוראים מבעוד מועד, להימנע מקריאת-תגר עקרונית על מנהגי האכילה שלהם:
"לפני שתהפוך הרשימה הצנועה הזאת למניפסט בזכות הצמחונות ממניעים של צער בעלי-חיים, אני חייב להתוודות ולומר שאני לא צמחוני - אבל אני יודע מתי אהפוך לצמחוני: ביום שבו אצטרך לשחוט במו-ידי את התרנגולת לשניצל או להניף גרזן על חזירון, או על עגל שחור עיניים, בעל זרבובית ורודה ולחה, המלקק את כף-ידך, כדי לזכות בסטייק לארוחת צוהריים. יש בזה מידה רבה של צביעות, אני יודע, אבל נוח לי, ולרבים אחרים מן הסתם, בעיוורון המכוון."

האם יש צורך בתירוצים לנוחות ולעיוורון?
שץ טוען, כי תשוקות הציד וההרג הן טבעיות ולכן לגיטימיות, כביכול, אך מודה מיד, כי במסגרת התרבות שלנו "מתפוגגת לגמרי" ההשוואה לצייד הקדום, "המתמודד עם החיה בתנאים שווים". "איש השבט הנועץ את שיניו בבשר הנא, הנוטף דם, הוא עניין אחד", כותב שץ ומוסיף: "שניצלים מטוגנים בחמאה הם כבר עניין אחר לגמרי".

כוחנות ו/או חמלה
"יש תרבויות רבות, כותב שץ, "וביניהן בלי ספק תרבות המנגל המקומית, וגם זו שקדמה לה - של העוף הפולני המכובס - שבהן עצם מושג הצמחונות הוא נלעג, במקרה הטוב. במקרה הרע הוא מעורר עוינות וזעם". אך שץ יודע, שקיימות תרבויות אחרות, שברשותן "פילוסופיה מפותחת היטב" לצמחונות, ומוסיף: "והנה, אם זקוק מישהו לטקסט ספרותי משכנע בגנות אכילת בשר, הרי הוא לפניו. באקראי או בכוונת מכוון? אין לי מושג." שץ אינו מצליח ליישב את ה"ערכים ההומניים" של הראבל עם תיאור השחיטה, והוא מסכם את הרושם המבלבל שחרתו בו הדברים:
"כל מיני עובדות וקטעי-דברים צצים במחשבה באי סדר למקרא הקטעים הללו ב'תספורת': ציד בימי הביניים נועד לחשל את האבירים ולהכשיר אותם לקראת הרג בני-אדם בשדה הקרב. גידי גוב מלטף עגל בתוכנית הטלוויזיה הקולינרית שלו. ילדים מתעללים בחתולים. תרנגולות, בפרסומת אורווליאנית, מבקשות שיהפכו אותן לצלי. ילדים האוכלים המבורגר ומניחים כי הפרה שסיפקה אותו ביצעה פשע כלשהו, שבשלו נגזר עליה למות. סרט המציג טבעונים נלעגים, הנזהרים שלא להתעלל בגזר. הריגת בעלי-חיים היא הקדמה הכרחית להריגת אנשים. הראבל הוא סופר גדול: הוא מספק חזיונות טורדי מנוחה, מצליח לטלטל ולהעסיק את המחשבה בדפים ספורים, גדושי תיאורים חיים ורבי עוצמה המעסיקים את המחשבה ואינם מרפים."

ולמה התכוון הסופר?
קשה לדעת. קלושים הסיכויים שהתכוון באמת לגנות אכילת בשר, שככל הנראה הוא עצמו לא נמנע ממנה. רגישותו של הראבל לבעלי-חיים גדולה, אך מוגבלת, ונראה שאת רגשי האשמה על הריגת החזיר הוא מותיר רק לפרנצין, בעלה ה"צמחוני" של המספרת. תגובתו של המבקר אופיינית לאוכלי בשר המבקשים שלא לשמוע ולא לראות; אם שמעו או ראו - משתבשים ההרגלים הנוחים והסדר הטוב. אולם קוראים כנים פחות משץ יפטרו את עצמם בהתעלמות שאננה מכל רמז לביקורתיות. כזו היא, למשל, שוהם סמיט מהארץ, שכתבה: "בא הפרק השני ובו תיאור שחיטת חזיר, תיאור שאפילו הצמחונית בקוראות תקראהו כשירה חושנית." ומבקר נוסף בחר את הפתרון הקל ביותר, של לגלוג כוחני, כאשר הפטיר לגבי תיאור השחיטה שהוא "מעורר תיאבון".



מקורות
בוהומיל הראבל, שיעורי ריקוד למבוגרים ולמתקדמים ו רכבות תחת שמירה צמודה, מצ'כית: יהודית פריגר, (עם עובד, 1991 בעברית).
בוהומיל הראבל, תספורת, מצ'כית: רות בונדי, (גוונים, 1999 בעברית).
אבנר שץ, "על השחיטה", הארץ, 28.4.00, עמ' ב14.
צבי רפאלי, "זהב של כוכבים כבויים", עיתון 77, אפריל 2001, חוברת 254, עמ' 9.
אירי ריקין, "התפרצות וולקנית", מעריב, המוסף לשבת, 3.12.99, עמ' 28.
שוהם סמיט, "הבו בירה ונשירה", הארץ ספרים, 22.3.2000, עמ' 8.
"סיפורים מהחבית", הארץ, 13.11.00, עמ' ד1.



קישורים נוספים: