רפובליקת בנענע

בשביס זינגר וצמחונות
צוואתו הרוחנית של יצחק בשביס זינגר - "אך כפסע בין לא תרצח ללא תשחט"
מאת:ד``ר יעל שמש14:2 17-7-2004
הסופר המפורסם יצחק בשביס זינגר (1991-1904) נולד בפולין, גדל בוורשה, והיגר לארה"ב ב-1935. ב-1978 זכה בפרס נובל לספרות על "אמנות סיפור מלהיבה", ששורשיה נעוצים במסורת התרבותית של יהודי פולין. בדומה לסופר יהודי נוסף שזכה בפרס נובל לספרות - ש"י עגנון - היה גם בשביס זינגר צמחוני. אולם שלא כעגנון, שאכל דגים ורעיון הצמחונות בכתביו הוא מרומז ומאופק , נמנע בשביס זינגר מאכילת בשר ודגים כאחד, ואין ספק שהרעיון הצמחוני תופס מקום בולט מאוד בכתביו. ניתן אפילו לומר שבשביס זינגר עשה שימוש בבמה הספרותית כדי להטיף לצמחונות. הבדל נוסף: עגנון הושפע מאוד משיחותיו עם הראי"ה קוק, ורעיון הצמחונות אצלו מעוגן בתפיסתו היהודית-דתית. לעומת זאת, בשביס זינגר (שגדל אמנם בבית חרדי, אך בגיל צעיר עזב את הדת) דיבר על צמחונות שמתוך מחאה כלפי הקב"ה, כפי שעוד יוסבר להלן.

במאמר זה, הראשון בסדרת מאמרים, בכוונתי להראות את המקום החשוב שתפסה הצמחונות בחייו של בשביס זינגר, לפי עדותו שלו ולפי עדות בנו, ואילו מאמרי ההמשך יעסקו ברעיון הצמחונות כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירתו הספרותית.

ישראל זמיר, בנו של בשביס זינגר, כולל בספרו "אבי - יצחק בשביס זינגר" את ההספד שספד לאביו לאחר מותו. בין השאר סיפר בהספד על אירוע מסוים, שממנו ניתן ללמוד לא מעט על הסופר המפורסם:
יום אחד טיילנו לאורך שדרת ברודוויי ואבי כדרכו פיזר זרעונים ליונים. לפתע ניגש שוטר ואמר: "אדוני, זה נוגד את החוק. אינך רשאי לזהם את השדרה." הציץ בו אבי, מבוהל-משהו, והשיב: "אדוני השוטר, חורף עתה, קר. יונים רעבות מסתופפות על גגות פרוצים לרוח, מקוות שמישהו ירחם עליהן ויאכיל אותן. מי יודע, אולי בגלגול הבא נתגלגל שנינו ליונים רעבות." הציץ בנו השוטר בפה פעור מתדהמה. נימוק כזה מעודו לא שמע…
(אבי, עמ' 10)

עוד מספר זמיר על הרצאה שנשא אביו לפני סטודנטים יהודים בקווינס קולג' בשנת 1968. הימים - ימי מלחמת וויטנאם, ואותם סטודנטים, שהתנגדו למלחמה, ביקשו לשמוע את עמדתו בעניין. תשובתו של בשביס זינגר קנתה את לבם: הוא לא דן במלחמת וויטנאם כתופעה תלושה ונפרדת מהסובב אותה, אלא התייחס להיבט הרחב של אלימות ושפיכת דם, כלומר, גם לשפיכת דמם של בעלי חיים. וכך הוא מצוטט בספרו של בנו:
אני מוחה נגד כל שפיכות דמים שמתרחשת בעולם. אולי אינכם יודעים, אך מחאתי גם נושאת אופי אישי. אני צמחוני לא מהשקפה דתית ולא מהשקפה בריאותית, כי אם מתוך אמונה שיש לדאוג לבריאותה של הפרה או התרנגולת. האם פרה חייבת להישחט בגלל תאוות הבשרים שלנו? במה חטאה?
(אבי, עמ' 102)

אנקדוטה חביבה שמספר זמיר על אביו ממחישה עד כמה השתלבה הצמחונות שלו בתפיסה כוללת של התנגדות לכל אלימות שהיא, ממש כפי שטען בפני הסטודנטים, ועד כמה סלד מכל דבר הקשור לאלימות ולרצח, ובכלל זה מכלי נשק: במלחמת יום הכיפורים קיבל זמיר חופשה מהצבא והחליט לבקר את אביו ששהה אותו זמן במלון בישראל. במדים מאובקים ורובה בידו ניצב בפתח חדרו של אביו. בשביס זינגר שמח, כמובן, לראות את בנו, אך ברובה הביט "בעין שוטמת". כפי שמסביר זמיר "נשק בחדרו של סופר יידי עמד בסתירה מוחלטת להוויית חייו". משום כך ביקש מבנו שיסתיר את הרובה מתחת למיטה (אבי, עמ' 107).

זמיר אף מספר שאביו ניסה להשפיע עליו לבחור באורח חיים צמחוני. כאשר היה בשביס זינגר זקן וחולה ביקר אותו בנו בארה"ב, והם בילו יחדיו במסעדה. בשביס זינגר הזמין קציצת תרד, תפוח אדמה ומרק ירקות - ארוחה על טָהרת הצמחונות, כמובן, והשמיע לבנו באותה סעודה דברים שנשמעו לבן, לפי עדותו, כ"צוואה רוחנית":

לדבריו, התורה רואה באכילת בשר חולשת אנוש, רדיפה אחר "סיר-הבשר". הוא סיפר על כתות בהודו שהצמחונות היא חלק מדתן. כל דבר שקשור בשחיטה או בפשיטת עור החיה עורר בו תיעוב… ניסה אבי לכרוך שחיטת בעלי-חיים עם שפיכת דם אדם והעדר שלום עלי אדמות. "אך כפסע בין 'לא תרצח' ל'לא תשחט'", אמר. הוא הציע שאהיה צמחוני.
(אבי, עמ' 177)

למרבה הצער, זמיר אינו מספר אם קיים את צוואתו הרוחנית של אביו ונענה לאתגר הצמחונות שהלה הציב בפניו.

ספרו האוטוביוגראפי של בשביס זינגר- "Love and Exile" (להלן: אהבה וגלות) - שופך אף הוא אור על מקומה של הצמחונות בחייו, ואף מבהיר כיצד ומדוע הפך לצמחוני. הוא מספר שכבר בהיותו בן שש או שבע חש ייסורים גדולים בשל מה שהוא מכנה כשאלת השאלות, החידה הגדולה והקשה ביותר של היקום - הסבל שבעולם, זה של בני אדם ושל בעלי חיים כאחד (אהבה וגלות, עמ' XXXIII - הקדמה; וראו גם עמ' 18-17, 28, 31). בתור ילד ביקש מהספרן ספרים בפילוסופיה המנסים להתמודד עם בעיית הסבל (אהבה וגלות, עמ' 28), אך כל התשובות שניתנו לו במהלך חייו - בספרי הפילוסופיה, בספרי המוסר היהודי ובשיחות שניהל - מעולם לא הניחו את דעתו (אהבה וגלות, עמ' XXIV-XXII - הקדמה, 31 ועוד). כל חייו התייסר על כך שבהיותו ילד קרע את כנפיהם של זבובים, ושם אותם בקופסאות גפרורים עם טיפת מים ומעט סוכר לכלכלתם. ההבנה עד כמה אכזרי היה המעשה הלמה בו עוד בילדותו, והולידה בקרבו מחשבות תיאולוגיות ופילוסופיות על סבלם של יצורים חפים מפשע ועל תורת הגמול:
לפתע הבנתי שעשיתי פשעים נוראים נגד היצורים הללו, רק משום שהייתי גדול, חזק ומוכשר מהם. בעוד שתמיד כעסתי על הרשעים, הייתי רשע בעצמי כלפי אלה שהיו חלשים ממני. מחשבה זו כה ייסרה אותי, עד כדי כך שבמשך זמן רב לא יכולתי לחשוב על דבר אחר. התחלתי לחזור בתשובה ולהתפלל לה' שיסלח לי על מעשי הרעים. נשבעתי שבועה קדושה שלעולם לא אתפוס זבובים. אך מה בנוגע לזבובים שכבר תפסתי? אמת, עדיין אני עשוי להיענש כפי שמגיע לי, אך האם יכולים היצורים הללו לקבל גמול על כאבם? האם לזבוב יש נשמה? האם יכולה נשמתו להגיע לגן עדן ולקבל פיצוי על סבלה?
ההרהורים על הסבל של הזבובים התרחבו ובמהרה כללו את כל האנשים, כל בעלי החיים, כל הארצות וכל הזמנים. עברתי בשוק יאנאש פעמים אחדות, וראיתי את השוחטים הורגים תרנגולות, ברווזים, אווזים. הקצבים החלו למרוט את נוצותיהם אפילו כאשר אותם יצורים היו עדיין חיים ומתבוססים בדמם. פעם ראיתי את אמי הורגת דג רוטט לשבת. אמי אמרה לי שכאשר הדג נאכל לכבוד שבת, ויהודי אדוק מברך עליו, רוחו עולה. לעתים נשמות חוטאות של בני אדם נכנסות לדגים, ומות הדגים הוא כיפור חטאי אותן נשמות. אך מה בנוגע לדגים שלא נהרגים לכבוד שבת? מה בנוגע לאלה שנאכלים על-ידי גויים או על-ידי חוטאים? ומה בנוגע לחזירים שנהרגים, נכווים במים רותחים בעודם חיים? איזו רוח מכופרת בהם? היכן הפיצוי שמגיע להם בגין העינויים שעברו?...
(אהבה וגלות, עמ' XXI-XXII - הקדמה, והשוו עמ' 349)

ייסוריו ומחשבותיו של הילד הפכו לאידיאולוגיה צמחונית מוצקה בבגרותו. על האירוע שבו הפך לצמחוני הוא מספר, שהיה זה כאשר הפליג לארה"ב, אליה היגר ערב מלחמת העולם השנייה. כפי שהוא כותב, מזה שנים שקל להיות צמחוני ותקופות מסוימות אכן הצליח להתנזר מבשר, אלא שלא התמיד. בנימה של התנצלות הוא מסביר שלעתים קרובות היה עליו לאכול בהקפה במועדון הסופרים, ולפיכך התבייש לדרוש ארוחות מיוחדות. אך באניה שנשאה אותו לארץ חדשה ולהתחלה חדשה, חש שהוא יכול לנהוג לפי הכרתו, ודיווח למלצר שהוא צמחוני. מהכרזה זו ומדיאטה זו לא חזר בו, למרות שהארוחות הצמחוניות שסופקו לו בימים הראשונים לא היו מזינות כלל ועיקר (אהבה וגלות, עמ' 234).

בשביס זינגר קושר בין הדרך שבה נוהגים בני האדם כלפי בעלי החיים לדרך שבה הם נוהגים זה בזה. לדבריו, היה ברור לו שלאחר מלחמת העולם הראשונה תבוא שנייה, שלישית ואף עשירית, בשל אופיו האגואיסטי של המין האנושי וצביעותו, כפי שהם מתוארים על ידו: "כאן הם התפללו ושם הם שחטו. אותם כמרים שהטיפו לאהבה בבוקר יום ראשון צדו שועל, ארנב או יצור חסר ישע אחר בצהרי יום ראשון, או ניסו לדוג דג בנהר הויסלה" (אהבה וגלות, עמ' 98). הרהורים דומים פקדו אותו גם בארה"ב, כאשר בחן ציור של ציידים וכלביהם: "ראשית, הם הולכים לכנסייה ומזמרים מזמורים לישו, לאחר מכן הם רודפים אחרי שועל מורעב. משוררים דגולים כתבו אודות (=שירי תהילה) לציד, אפילו אמן כמו מיצקיביץ'. כפי הנראה, אדם יכול להיות רגיש מאוד ובאותה עת גם אטום לחלוטין. ללא ספק היו משוררים בקרב הקניבאלים" (אהבה וגלות, עמ' 268).

בשביס זינגר מדבר על צמחונות שמתוך מחאה על הדרך שבה מנהל ה' את העולם, כפי שהסביר לידידו המשכיל טודרוס: "דווקא משום שה' רוצה שאנשים יהרגו זה את זה וישחטו בהמות תמימות זו הסיבה מדוע בני האדם צריכים לעזור לבני אדם ובעלי חיים, ובכך להפגין שהם לא מאשרים את הדרך שבה ה' מנהל את העולם" (אהבה וגלות, עמ' 38-37). בצעירותו רשם במחברתו שכתוב לעשרת הדברות, ההולם את תפיסתו המוסרית: לדיבר "לא תרצח" הוסיף "לא תרצח או תנצל את בעל החיים, לא תאכל את בשרו, לא תפשוט את עורו, לא תכריח אותו לעשות דברים המנוגדים לטבעו..." (אהבה וגלות, עמ' 129). כאשר דמיין עצמו כמנהיג העולם אסר בהזיותיו, לנצח, אכילת בשר ודגים, והוציא את הציד מחוץ לחוק (אהבה וגלות, עמ' 351-350).

הצמחונות הייתה כה חשובה בעיניו של בשביס זינגר, עד שחש צורך לתת לה ביטוי מעל כל במה אפשרית. דוגמה מאלפת לכך היא הריאיון שקיימו עמו ברגר וברנהרט, שפורסם בספר "Critical Views of Isaac Bashevis Singer." לאחר ששאלו אותו שאלות משאלות שונות, התכוונו המראיינים לסיים את הריאיון, במחשבה שמיצו את כל הנושאים. אולם בשביס זינגר, ביוזמתו שלו, ביקש להוסיף היבט נוסף לריאיון - מקומה של האידיאולוגיה הצמחונית בחייו. כפי שהסביר למראייניו, למרות שהוא מתרחק מכל דוגמה, הפכה אצלו הצמחונות למעין דת. הוא השתכנע שכל זמן שבני האדם ימשיכו להתאכזר לבעלי החיים הם יסבלו מיחס דומה מצד כוחות עליונים מהם. הוא הביע את תקוותו שיבוא יום ובו ישים המין האנושי קץ לאכילת בשר ולציד, העיד על עצמו שהוא חש אהבה רבה לבעלי חיים, וכי הוא מאמין שאנו יכולים ללמוד מהם רבות, משום שהם קרובים מאתנו לרזיו של העולם, ולסיום טרח להסב את תשומת לב מראייניו לכך ששתי הציפורים שהוא מגדל באהבה כה רבה מעופפות חופשיות בחדר, ואינן כלואות בכלוב (עמ' 43-42).

לימים, הפכה הצמחונות של בשביס זינגר לשם דבר, עד שריצ'רד בורגין, שריאיונות שקיים עם בשביס זינגר הולידו את הספר "שיחות עם יצחק בשביס זינגר", חש צורך לשאול את הסופר על אמונתו הצמחונית. תשובתו של בשביס זינגר בוודאי לא תשביע נחת את אוכלי הבשר שבינינו: "אנשים רגישים ובעלי-מחשבה חייבים להגיע למסקנה, שאין בך אצילות-נפש אם אתה קוטל יצורים חיים. אינך יכול לדרוש צדק כשאתה שוחט ומענה יצור חלש ממך", טען באוזני המראיין. כפי שסיפר לבורגין, תחושה זו ליוותה אותו מאז ילדותו, אך רק בהיותו בוגר החליט שאם אינו רוצה לנהוג בצביעות ולעשות שקר בנפשו, עליו להפסיק לאכול יצורים חיים:
חשתי שאהיה צבוע, אם אדבר או אכתוב נגד שפיכות דמים ובאותה עת אשפוך דם... לדידי הגיוני הוא, שאם אתה מאמין ברחמים ובצדק - לא תוכל לנהוג אחרת בבעלי-חיים רק משום שהללו חלשים ממך או נבונים פחות. אין זה מענייננו לשפוט בעלי-חיים. יש להם התבונה שהם נזקקים לה לקיומם
(שיחות עם יצחק בשביס זינגר, עמ' 95)

בדבריו אלה הוא מתפלמס עם הטענה המוכרת לעייפה, שמותר לאדם לנצל בעלי חיים משום שהללו נופלים מהאדם באינטליגנציה שלהם. בין אם היה מודע לכך ובין אם לאו, טענתו עולה בקנה אחד עם ההבחנה החשובה של הפילוסוף הבריטי, ג'רמי בנטהם (1832-1748), הנוגעת ליחס המין האנושי כלפי בעלי החיים: "השאלה אינה 'האם מסוגלים הם לשקול בדעתם?' או 'האם מסוגלים הם לְדַבֵּר?' אלא 'האם מסוגלים הם לסבול?'".



מקורות
בורגין, ריצ'רד, שיחות עם יצחק בשביס זינגר, תל-אביב תש"ן.
זמיר, ישראל, אבי - יצחק בשביס זינגר, תל-אביב 1994.

Berger, Marshall & Barnhart, Bob, "A Conversation with Isaac Bashevis Singer", in Critical Views of Isaac Bashevis Singer, ed. by Irving Malin, New York 1969, pp. 27-43.
Singer, Isaac Bashevis, Love and Exile, New York 1984.


הכתבה פורסמה לראשונה בירחון "טבע-און ובריאות", בטאון תנועת הצמחונים והטבעונים 113


קישורים נוספים: