| הספרות המתמקדת באחר, הרווחת כיום בעולם המערבי, פסחה על ייצוג של בעלי-חיים כאחר. מעבר לכך שהספרות משקפת את האידיאולוגיה של התרבות המערבית, המדירה את דיכוי וניצול בעלי-החיים מסדר-היום הציבורי, יש קושי שהוא מהותי לסיפורת, אפילו ביחס לאמנויות אחרות, לייצג בעלי-חיים, וזאת בשל מחויבותה של הסיפורת ללשון מצד אחד, ולהשתלשלות אירועים מצד אחר. התפיסה המקובלת היא שסיפור בהכרח מעמיד במרכזו גיבור אנושי, בעוד שבציור, בפיסול ואף בשירה רווחים ייצוגים שלא מעמידים במרכזם אדם, אלא כל אובייקט אחר - חיה, טבע או אפילו אידיאה. במרכז הספר "חזירויות" של מארי דריאסק עומדת אישה צרפתייה, שמוצאת עבודה בחנות תמרוקים. כדי להשיג את העבודה היה עליה להבליג על אינוסה בידי המעסיק שלה, ובשלב מוקדם מאוד של הקריאה מתברר שמשרת הזבנית בחנות תמרוקים היא למעשה זנות. למרות ההשפלות, המכות והעובדה שהיא משתכרת קצת פחות מחצי משכר המינימום, הגיבורה די מרוצה ממצבה, למרבה הפלא. עורה הופך וורוד, בריא ועסיסי והיא ממלאת את תפקידה לשביעות-רצון הלקוחות והמעסיק, והיא אף זוכה באות העובדת המצטיינת. אלא שבאופן הדרגתי חלים בגופה ובהתנהגותה שינויים לא רצוניים - היא הולכת ומשמינה, כתמים אפורים ושערות מכסים את גופה, היא לא מסוגלת לאכול בשר, היא מצמיחה זנב ופטמות: בקיצור, היא הופכת לחזירה. הספר עוקב אחר ניסיונותיה האומללים להסתיר מן החברה את השינויים שחלו בה, ולדבוק בחייה הישנים, ואחר תהליך השלמתה עם המפנה הביולוגי שחל בה. לרוב, כאשר בעלי-חיים מככבים בספרות, הופעתם היא מטפורית: מאחורי הדמויות הלא אנושיות עומדות דמויות אנושיות. החיה מרוקנת מהתוכן שלה, מהצרכים האותנטיים שלה. תופעה זו רווחת בעיקר בספרות ילדים ובמשלים. כמעט שאין בנמצא ייצוגים של חיות שאינם מטפוריים; נראה שהגורל של בעלי-חיים בסיפורת הוא העדר ייצוג או ייצוג מטפורי, שלמעשה במקרים רבים הוא גרוע מהעדר ייצוג. שכן, כאשר דיכוי החיה הוא מטפורה לדיכוי של מישהו אחר, מתבצעת מעין השלמה עם דיכוי החיה. כך, למשל, כשפועל מתלונן בפני מעסיקו שהוא מתייחס אליו כמו אל ערבי, הוא אמנם יוצא נגד דיכויו שלו, אך מנציח ומאשר את דיכויו של הערבי. באותו אופן, כאשר אישה פמיניסטית משווה יחס לנשים ליחס לחיות, למשל כשהיא אומרת שתחרויות יופי זה ממש כמו שוק בשר, היא מוחה נגד ניצול הנשים בתעשיית הדוגמנות, אך היא מייצרת הסכמה בכל הנוגע לניצול של בעלי-חיים בתעשיית המזון. הספר של דריאסק מצליח להעמיד גיבורה שהיא חיה, שהעניין בה אינו מתמצה בהיות החיה כלי למחאה נגד ניצול של משהו אחר, שאינו חיה. החיה ב"חזירויות" היא מטרה בפני עצמה. למרות שבבסיס הספר עומדת האנלוגיה בין יחס החברה לנשים לבין יחס החברה לחיות, דריאסק אינה משתמשת בניצול בעלי-חיים כמשל בלבד, אלא מבקרת את שני תחומי הניצול. יש, כאמור, קושי אובייקטיבי לייצג תודעה של בעל-חיים. ייצוגים של מיעוטים פוליטיים אחרים נכתבים לרוב על-ידי חברי קבוצת המיעוט - נשים, שחורים, הומוסקסואלים וכו'. מעבר לכך שבעלי-חיים אינם יכולים לכתוב, תודעתם אינה נגישה לנו, להבדיל, למשל, מתודעה של ילדים, שלרוב אינם אלא שכותבים את ספרות הילדים, אך אלה שכותבים ספרות ילדים היו בעבר ילדים ותודעה של ילדים נגישה להם. "חזירויות" עוקף את מכשול הייצוג של יצור לא לשוני בעזרת מסורת ספרות המטמורפוזות, שבה הוא נטוע. בסוג ספרותי זה מתקיים על-פי רוב פיצול בין הגוף לנפש: במרכזו עומד יצור שגופו הוא גוף של חיה, אך נפשו היא נפש אדם. בהתאם לעיקרון זה, נשארת גיבורת סיפרה של דריאסק אישה בנפשה, לפחות בכל הנוגע לכלים הקוגניטיביים העומדים לרשותה, וזאת למרות השינויים שחלים בגופה. אפילו בסוף רצף האירועים, כשהשינוי הפיזיולוגי הושלם והגיבורה היא חזירה לכל דבר, בכל רמ"ח איבריה, היא עדיין אוחזת בעט ברגלה החזירית וכותבת את סיפורה. כך שלמעשה, אין בסיפור ייצוג של תודעה חייתית, אך יש ייצוג של יצור שסופג מהחברה האנושית יחס כאל חיה בשל מראהו. אם נשווה את הסיפור לסיפור "המטמורפוזה" ("הגלגול") של קפקא, הנפתח במילים: "כאשר הקיץ גריגור סמסא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים מצא שנהפך במיטתו לשרץ ענקי", נראה כי בניגוד למהפך הקיצוני שחל בגריגור בן-ליל, השינוי שחל בגיבורת "חזירויות" הוא הדרגתי וכולל נסיגות. למעשה, עד לסוף הסיפור יש בידי הגיבורה להשיב את צורתה האנושית לפרקים. היא יותר אישה-חזירה מאשר אישה שהפכה לחזירה. בנוסף לכך, בעוד שסביבתו של גריגור סמסא הופכת את יחסה אליו: מאהבה והערכה לתיעוב וסלידה, ב"חזירויות" לא ברור מי מהסובבים את הגיבורה חש בשינוי. היא אמנם סופגת יחס משפיל מהחברה לאחר שינוי הצורה, אך היא ספגה יחס משפיל מהחברה גם בהיותה אישה. המינוריות של התגובה לשינוי מלמדת שהשינוי אכן לא כל-כך גדול: הן נשים והן בעלי-החיים הם מגזרים נשלטים ומנוצלים בחברה. הניצול, כפי שהוא מומחש בספר, מקביל: הן כאישה והן כחזירה נרדפת האישה בשל התאווה לבשרה - כאישה מתאווים לבשרה במובן המיני, וכחזירה מתאווים לבשרה כמזון. ב"חזירויות" מופיעה ההמרה של הבשר בהקשר מיני בבשר בהקשר של מזון בסיוט שחווה הגיבורה המספרת: הגיבורה, לפחות רוב הספר, עיוורת לדיכויה, הן כאישה והן כחזירה, ועיוורת לקשר שבין דיכויה כאישה לבין דיכויה כחזירה. למרות שהגיבורה היא גם המספרת של הסיפור, היא הקול היחיד שנשמע בסיפור, מצליחה הסופרת לעקוף אותה ולעורר בקורא מחאה נגד שתי צורות הדיכוי. דרך אחת שננקטת היא חלחול ההשוואה בין פגיעה בנשים לפגיעה בחיות ללא מודע של הגיבורה, שהוזה את ההזיה הבאה: "ברגע שהתנמנמתי על השרפרף, ראיתי בעיני רוחי מראות של דם ושחיטה. ראיתי את אונורה פוער את פיו כאילו הוא רוצה לנשק אותי, ונושך אותי בפראות בתוך השומן שלי. ראיתי את הלקוחות מבקשים כביכול לאכול פרחים מהמחשוף שלי ותוקעים את שיניהם בצווארי. ראיתי את המנהל קורע את החלוק שלי וגועה מצחק למראה ששת העטינים שצמחו לי במקום שני השדיים. מן הסיוט הזה התעוררתי בבהלה. רציתי להקיא בחדר האמבטיה, אך ריח הקציצות הגביר את הבחילה שלי". (עמ' 52) דרך אחרת שבה נערכת ההשוואה מאחורי גבה של הגיבורה המספרת מתאפשרת על-ידי דיווח של הגיבורה על חומר שקראה, למרות שהיא לאו דווקא מזדהה אתו: "ב'אישה אישה' וב'יופי ובריאות', אינני זוכרת בדיוק איפה, קראתי שהמאכל האהוב על הרומאים, המעודן שבמאכלים הוא פות ממולאת של נקבת החזיר. המגזין התקומם נגד המעשה הקולינרי הזה, שהוא גם אכזרי וגם מצ'ואיסטי, שנעשה בבעלי-חיים. לי לא הייתה כל דעה בעניין, אף פעם לא היו לי דעות מוצקות בנושאים פוליטיים". (עמ' 59) למרות התחושה הכבדה שמלווה את הספר - אונס, רצח נשים, איבוד השליטה על הגוף, עוני, רעב, רדיפה וכו', כל אלו מתוארים בלשון בוטה וחסרת רחמים, הספר מסתיים בנימה אופטימית. "חזירויות" נפתח בסצינת אונס של הגיבורה ומסתיים בניסיון שחיטה שלה כחזירה על-ידי אמה. אך בניגוד לפגיעה נגדה כאישה, הפגיעה נגדה כחזירה נכשלת. כאישה היא לא התנגדה שהגברים יעשו בגופה כבשלהם, אך דווקא כחזירה היא מתקוממת ומצליחה להימלט מן הסכין ולברוח אל היער, על המשמעויות החוץ-ציוויליזטוריות שלו, שם היא זוכה סוף-סוף לחופש אמיתי לראשונה בחייה, ולחברה אוהדת של בני מינה. בסיפור ישנה דמות של אדם שחור, המשתמש במשחות להלבנת עורו - ניסיונו זה נכשל והוא מוצא את מותו בדרך לא נעימה. בתחילת הסיפור נקטה גם הגיבורה בטקטיקה דומה - היא ניסתה להסוות את האחרוּת שלה, את הפיכתה לחזירה, על-ידי איפור והזרקת זריקות שונות, אך ללא הועיל. הניסיון לטשטש את האחרות ולציית לציפיות של חברי הקבוצה השלטת מוצג כניסיון כושל, בעוד שהחיבור לצרכים האותנטיים, תוך ניתוק מחברי הקבוצה השלטת והזדהות עם בני הקבוצה שלה מוצג כפתרון הנכון. "חזירויות", מארי דריאסק. הוצ' עם עובד. 1998. מצרפתית: בני ציפר |
קישורים נוספים: |