רפובליקת בנענע

התרנגולת שרצתה אפרוחים
על "חיות משק" בספרי ילדים ועל ספרו של יורם טהרלב
מאת:אריאל צ`בל13:38 17-7-2004



בכתבה "אילו הייתי במקומך", ראינו, שברוב ספרי הילדים מיוצגים בעלי-חיים בתור כלים ריקים הנושאים תכנים אנושיים, ללא קשר לעולמן של החיות במציאות. בכתבה זו נסקור את הקשיים המיוחדים שבייצוג "חיות משק" בספרי ילדים, ונתמקד בספר אחד יוצא-דופן.

בין העיר ליער
באילו מקומות יכולים סיפורי ילדים להתרחש, אם רוצים להשתמש בחיות כדי לספר באמצעותן על בני-אדם? ראשית כל - בעיר. קל לספר על חיות עירוניות, ובעיקר על חיות המנהלות אורח-חיים אנושי בעיר. הן כבר ממילא כמעט-בני-אדם בתוך ציוויליזציה, ולכן אפשר לספר באמצעותן כל סיפור אנושי "מן החיים". מהעֶבֶר השני נמצאים סיפורי חיות בטבע: "היער" (או "השדה" וכו') הוא מקום בלתי מוגדר עד כדי כך, שאפשר לצקת לתוכו כל תוכן. אם העיר מספקת רקע מצוין לספר על ההוויה השכונתית שכולנו מכירים, הרי ש"היער" מספק רקע נוח להעלאת נושאים חברתיים ופסיכולוגיים, שאינם דורשים אפיון של מקום מסוים: משמעותם של ידידות, משפחה, מאבק, אכזבה וכדומה.

הכפר שלא היה מעולם
גם תיאורי כפר נפוצים למדי בספרי ילדים. אך הכפר אינו מיוצג באופן ריאליסטי, כנהוג בתיאורי שכונה עירונית, והוא גם אינו תלוש ומופשט כמו נוף טבעי. החיים הכפריים שבספרי הילדים, מוצגים בתור הניגוד לחיי העיר המוכרים לנו: יחסי שכנוּת טובים, מרחב לִחיות בו, עבודת כפיים באוויר הצח, קשר הרמוני עם הטבע - כל מה שאיבדנו בין שדות הבטון ויערות האנטנות. פנטזיית "הכפר" מושכת אותנו - ללא קשר למהותם של חיי הכפר האמיתיים. ומה עם משקים מתועשים? למפעלים מצחינים כאלה אין, כמובן, כל מקום בכפר-לילדים (אם רוצים לספר על חיים בצל התיעוש, הרחוב העירוני על שלל סכנותיו מספק את הסחורה).

סחבק האיכר
באווירה ההרמונית השוררת בכפר של ספרי הילדים, החיות רועות בטבע בשלווה וחוסות בשעת הצורך בצִלם המגונן של הלול, הרפת, הדיר והאורווה. למזלן, האיכר והאיכרה מטפלים בהן במסירות הורית עמוקה. ברור שהחיות אסירות תודה, והן שמחות לעבוד, להטיל, להיחלב ולהיגזז. הילדים יונקים בדיות כאלה עם החלב והביצים שקונה אימא בסופרמרקט. הפנטזיה של חיי הכפר ההרמוניים משתרשת כה עמוק, שאין כמעט אדם שיפקפק בה, גם בבגרותו.

התרנגולת שרצתה אפרוחים
יורם טהרלב, פזמונאי שכתב גם ספרי ילדים, יצר ספר יחיד במינו, כשבחר במשק מתועש בתור הרקע לסיפור. משקים מתועשים מוזכרים, אמנם, בספרות מדעית לילדים, המתארת את הטכנולוגיה החקלאית בהדרת כבוד ובהערצה. אבל טהרלב בחר במשק לייצור ביצים כזירה לסיפור עלילתי: פרגי, האפרוחה, בקעה במדגרה וגדלה ללא אימא. היא נשבעה לגדל את אפרוחיה בעצמה, אך בבואה ללול גילתה, שהביצים שהיא מטילה נגזלות על-ידי בני-אדם. פרגי לא מקבלת את גזרת הגורל/האדם, ומצליחה לגדל אפרוחים במקום נסתר. המשפחה נחשפת, אך הלולן טוב-המזג מניח למשפחה להתקיים. סוף טוב!

משק מתועש לא מתועש
טהרלב משנס מותניים למשימה מורכבת - הצגת משק מתועש לילדים - עם מידה מפתיעה של אמפתיה כלפי הקורבנות. אולם כבר עם העלייה על מסלול התיעוש נזרק הסיפור לדרך צדדית: התרנגולת שרצתה אפרוחים אינו סיפור על לול הביצים הרגיל, המחזיק תרנגולות בכלובי סוללה. זהו סיפור על לול ללא כלובים, כמו בשוויץ. סיפור על מציאות מחרידה, אמנם - ועדיין זהו בסך הכל משק ביצי "חופש". אולי הזוועה בלולי סוללות גדולה עד כדי כך, שטהרלב לא היה יכול, מבחינה מסחרית, להתייחס אליה? אולי, אך קיים שיקול חשוב יותר: ללא מידה מסוימת של חופש, הגיבורה אינה יכולה לפעול ולכן אי-אפשר ליצור סיפור. פרגי היא דמות חזקה, שרוצה לעשות דברים - ועושה אותם. אילו הייתה כלואה בכלוב סוללה, לא הייתה יכולה אלא להתחבט בדפנות הכלוב ולמות משעמום. טהרלב נהג בתבונה ספרותית, כאשר סיפק לפרגי לול עם חצר וחופש תנועה (שיקול דומה הנחה ודאי גם את יוצרי מרד התרנגולים - סרט המציג אף הוא את הזוועות של תעשיית הביצים - בלול "חופש").

איור מול תיעוש
בפני המאייר המיומן, משה רון, ניצב אתגר קשה. המילים מספרות, שפרגי בקעה במדגרה בין חמישים אפרוחים. האם יש לצייר אפוא חמישים אפרוחים? אם כן, כיצד נאפיין בתוכם את פרגי? לטהרלב אין בעיות, הוא פשוט כותב "פרגי", אבל כיצד נזהה אותה באיור? רון מצא פתרונות נוחים, ברורים - וחוטאים לרוח הטקסט האמיץ: האיורים מציגים אפרוחים ותרנגולות בודדים בלבד, ופרגי מתבלטת בצבע, בגודל ובעיצוב יוצאי-דופן. אם לא די בזה, רון הניח רקע ירקרק, העמיד את קומץ האפרוחות והתרנגולות בחלל מרווח וסיפק להן פרטי רקע פסטורליים. לא זו בלבד שנעלם התיעוש - ממש חזרנו לציורי הכפר הפסטורליים, שטהרלב בחר להתרחק מהם.

ייצוג אותנטי
למרות החזות המיופייפת שלבש הסיפור תחת מכחולו של רון, המילים מדברות בעד עצמן. פרגי אומללה בתוך המון אפרוחים המבקשים כמוה את אמם - לשווא. חוויית הכמיהה לאם מוגשת בעוצמה רבה. זוהי חוויה שילדים יכולים להזדהות איתה מתוך עולמם שלהם, אף על-פי שהתיאור נצמד ללא פשרות לחוויה של אפרוחות תחת ניצול חקלאי. בבגרותה, מבקשת פרגי להגשים את שאיפתה להיות אם טובה לאפרוחיה - רגש אשר מן הסתם אינו קרוב לילדים, אך משקף את שאיפתם להיות מוקד חייה של אמם. שוב, אף על-פי שהרטוריקה הרגשית של הסיפור נשענת על עולמם של ילדים, לא נפגעת האותנטיות של סיפור התרנגולת במשק החקלאי. לאותנטיות הזו יש גבולות, כמובן, אך מי היה קונה לילדיו ספר המתאר הרג אפרוחים זכרים, למשל?

השורה התחתונה
שאיפתה התמימה של פרגי לדגור על ביציה, סוחטת משכנותיה הבוגרות ולמודות הניסיון את שורות המפתח בספר: "האדם מגדל אותנו / רק כדי לאכול את הביצים שלנו." בכך הופך התרנגולת שרצתה אפרוחים מסיפור דמיוני על חיות מסכנות ואלמוניות לסיפור הקושר את סבלן של חיות קונקרטיות בהרגלי התזונה שלנו, הקוראים - צעד חשוב בדרך לשינוי הרגלים אלה. כמובן, מכאן ועד להחרמת ביצים הדרך ארוכה. פרגי אינה מבקשת מן הקוראים שיחדלו לצרוך ביצים; בידי ההורים נותרת האפשרות לפרש את הספר לילדיהם ברוח שמרנית לעילא. לעזרת ההורים החוששים מפני המסר ה"רדיקלי" של הספר, מוגש בסופו נספח מדעי מוזר, המתאר תרנגולות במונחים "אובייקטיביים" - יראת-כבוד כלפי המדע והטכנולוגיה במקום אמפתיה כלפי תרנגולות. הנספח מחזיר את התרנגולות למעמד של אובייקטים למניפולציה טכנולוגית, והוא אף מציג מספר עובדות על לולי סוללות - ללא צל של ביקורתיות.

למרות מגבלותיו, נראה שאין בעברית ספר ילדים, המניח את היסודות למחשבה ביקורתית כלפי משק-החי המתועש כמו התרנגולת שרצתה אפרוחים.


מידע נוסף בנושא: כתבה מפורטת על ספרות ילדים
מקור:
יורם טהרלב (טקסט) וחיים רון (איורים), התרנגולת שרצתה אפרוחים, ייעוץ מדעי: אבי ארבל ונימה דמבו (תל-אביב, ספר לכול, 1996).






קישורים נוספים: