לפני שנים לא ממש רבות- בערך סוף שנות ה-50- חיה ילדה קטנה. לילדה הקטנה היה אבא מבוגר, שעבד בעבודות מזדמנות מדי פעם, ורוב הזמן הסתובב חסר מעש. לילדה הקטנה היתה אמא שעבדה מהבוקר עד הערב בתפירה כדי להרוויח מעט מאוד כסף. היו לה שבעה אחים ואחיות גדולים, וסבתא, והיתה לה גם אחות אחת קטנה. בצריף הקטן והעלוב שבקרית מלאכי לא היו צעצועים וגם לא משחקים. אף אחד לא ישב לשחק עם הילדים ולספר להם סיפורים ושתי הילדות הקטנות העסיקו את עצמן במשך כל היום במשחקים בבוץ, באבנים ובמקלות. אוכל מוכן לא היה, כי לא היה מי שיכין אותו - וכששתי הילדות היו רעבות הן היו אוכלות לחם. אבל לילדות הקטנות היו חברים - בעלי חיים שנאספו מהרחובות. כלבים עזובים, גורי חתולים נטושים, תרנגולות שהתרוצצו ו-כבש. הילדה ואחותה אהבו את הכבש. היה לו צמר לבן, מעט מלוכלך, ואוזניים מתנדנדות ושמוטות, ועיניים שחורות. הן רכבו עליו וסיפרו לו סודות ודיברו אליו וצחקו איתו. הן יכלו להעמיד פנים שהכבש הוא סוס לבן ואצילי, והן נסיכות. הן יכלו להעמיד פנים שהוא ספינה גדולה ששטה במים, או אריה גדול ונוראי, או דרקון. לכבש יכלה הילדה לספר, כמה היא היתה רוצה שיקנו לה צבעים- צבעים שהיא תוכל לצייר בהם אנשים ופרחים ושמש. היא ספרה לו על האחים המרגיזים, ועל החברים המעליבים, והעל הנעלי-עקב-זוהרות-בצבע-זהב שהיא ראתה בחנות הנעליים, והיא חולמת לקנות כשהיא תהיה גדולה, וכמובן-עשירה. והכבש- הוא הסתכל עליה בשקט - לא קטע את דבריה, לא צעק, לא נזף, רק התכופף מדי פעם בשקט כדי לאכול מעט עשב. באחד הימים עלתה הילדה אל הצריף, כרגיל - יחפה ומלאת בוץ, פרועה ומלוכלכת. היא נכנסה בדילוגים אל החלל הזעיר ששימש חדר שינה, מטבח וסלון גם יחד. ושם- תלוי במהופך, כשרגליו כרוכות בחבלים וצווארו המשוסף והמדמם נטוי מטה - היא גילתה את הכבש שלה. הילדה רצתה לצעוק ולצרוח, להתחיל לבכות ולבעוט בקירות- אבל היא ידעה שלא כדאי. זו דרכו של עולם, כבש הוא - מסתבר - מאכל. ואם היא תקים יותר מדי רעש, היא עלולה לחטוף מכות. לברוח מפה! הילדה רצה בכל המהירות החוצה, אל החצר-נטולת-הכבש, עיניה פעורות- לשכוח את מראה הדם המטפטף ואת עיניו, לשכוח את הפה הפעור מעט בצעקה אחרונה. כבש זה אוכל. כבש זה אוכל. כמו התרנגולות, שנעלמו אחת אחת מהחצר ונאכלו בערב שבת. בדיוק אותו הדבר!!! אבל בערב שבת שבא לאחר מכן, הילדה סרבה לקבל את מנת הבשר שלה. היא פשוט לא היתה מסוגלת. "אני לא רעבה", היא שיקרה. הם לא הכריחו אותה לאכול - ככל שהיא תאכל פחות הם יאכלו יותר. והיא רק ישבה שם... הסתכלה בעיניים גדולות איך הכבש שלה הולך ונעלם, חתיכות -חתיכות, בגופם של אחיה ואחיותיה, של אביה ואימה וסבתה. גופו הלך ונחתך ונלעס, עד... עד שלא היה יותר. (הסיפור הוא סיפור אמיתי, והילדה היא אמהּ של ים) |
קישורים נוספים: |