| למרות שאני אף פעם לא בעד הכללות שונות, בנושא הזה אני יכול לקבוע שרוב פינות החי בארץ הן אסון לבעלי החיים שבהן, גם בגלל התנאים שכל מטרתם חיסכון בכסף וגם המבקרים שלא מודעים לכך שבעלי החיים הם יותר מצעצוע שזז. לצערי יש לי ניסיון אישי כואב מפינת חי כזאת שהייתה פעם אצלי בעיר. כאשר הייתי בכיתה ח` (היום זה נראה כמו ליפני הרבה זמן ) הצלחתי להשיג עבודה בפינת חי שהייתה אצלי ליד הבית. זאת הייתה פינת חי גדולה עם חיות משק חיות בית, כמו תוכים, אבל גם חיות בר רבות, שמהן אלו שהכי סבלו היו הקופים במקום. על פינת החי היה אחראי רק בן אדם אחד שרוב תפקידיו היו נקיון והאכלה (שום דבר מעבר) לאחר שהוא היה אוסף שאריות אוכל לבעלי החיים (פרות וירקות שנירקבו מחנויות שונות), הוא ואני היינו באים ומנקים מאכילים ואז הוא היה הולך למישרד ורואה טלוויזיה כל היום. אני כל כך רציתי באותה התקופה לעבוד עם בעלי חיים שנהייתי עיוור לכל הדברים שקרו שם. לאט לאט היתחלתי לשים לב לליכלוך שהיה במקום וריח שהופיע במקומות אחרים אבל אז הידע שלי עוד היה מועט וחשבתי שזה הריח הקבוע בפינת חי. לאחר מכן כמובן ראיתי איך אנשיםן מיתנהגים לבעלי החיים שבמקום, איך ילדים קטנים ומבוגרים כאחד הציקו לבעלי החיים, היתגרו בהם וזרקו עלייהם חפצים שונים. אני ניסיתי למנוע זאת כמה שיותר אבל כאשר רק הייתי הולך למקום אחר זה שוב היה מתחיל. מיותר לציין שלאחראי זה הזיז רק לעיתים רחוקות. רק אחר כך התחלתי לשים לב למה שקרה בפינת החי הזאת, שהיתה בעצם בית כלא אחד גדול. בתחילה ראיתי שחיות המשק, הכבשים והברווזים, פוחדים ממני מאוד ולא מיתקרבים אלי או אל אנשים אחרים. ראיתי גם שהקופים היתנהגו בתוקפנות כלפי אנשים שונים והתרחקו מהכל. את הקופים ששם אני לא אשכח מעולם, במיוחד את הבבונים. כאשר ניסיתי להתקרב אלייהם האחראי אסר עלי ואמר לי שהם עברו היתעללות והפכו לתוקפנים כלפי בני אדם ובכל זאת כשיכולתי ליטפתי אותם וניסיתי ליצור קשר. אז התחלתי להבין עד כמה הקופים הללו דומים לנו, לכל אחד הייתה אישיות משלו וגם בתנאים המייאשים של פינת החי הם עדיין ניסו לישמור על המבנה החברתי. כאשר היה לי זמן ניסיתי ללטף אותם דרך הכלוב וראיתי שלמרות התנאים הקשים הם רוצים לחיות. הקופים האחרים היו מזן פרש אדום, הם היו כבר אבודים - כמה שלא ניסיתי ליצור איתם קשר הם פשוט לא רצו לישמוע ורוב היום היסתגרו בפינת הכלוב. אני ראיתי את הדברים האלה ולאט לאט התחלתי לקלוט שהחיים בפינת החי אינם כה אידיאלים. למרות זאת רציתי לעבוד עם בעלי חיים ובכל זאת הירגשתי סיפוק מהעבודה כי היו נקודות של אור גם שם. חלק מבעלי החיים היצליחו להסתגל לתנאים הקשים, הטווסים הסתובבו חופשי במקום ואולי היו היחידים שלא רצו לעזוב אותו. היו הרבה טלאים, אפרוחים וברווזונים שבזכותם המקום נראה כמו גן ילדים. בכלוב של התוכים היה גם תוכי קוקטייל בשם "טויטי" ,שהיה בעל החיים שאיתו יצרתי את קשר הכי עמוק. בהתחלה הוא קצת חשש ממני אבל כאשר התחברנו הייתי מבלה איתו מתי שהיה לי זמן חופשי. הייתי קורא לו ואז הוא היה עף מתיישב על קצה הכלוב ומלטף אותו. לפעמים כאשר היו אנשים עוברים שם הייתי משכנע גם אותם ללטף אותו והוא היה נהנה מכל תשומת הלב. ולמרות זאת המשכתי לראות סימנים להזנחה הנוראית שבעלי החיים היו נתונים בה בפינת החי. למשל כאשר ניקיתי את כלוב הארנבות מצאתי שמתחת לכל הנסורת הריצפה הייתה מלאה ברימות זבובים וניראו פה ושם ולדות מתות של ארנבים. לרוע המזל באותו הזמן לא הבנתי את זה והאחראי אמר לי "אין מה לעשות". היתחלתי לשים לב גם לכך שחלק מהאפרוחים והברווזונים נעלמו באורח פלא וגם הייתה תמותה בקרב חלק מבעלי החיים. הכי מזעזע היה לראות את שני הדביבונים שחיות בכלוב האחרון. כאשר הם היו ביחד הם עוד סבלו את התנאיםה קשים, אבל כאשר אחד מהם מת השני פשוט לא יכול היה לסבול זאת. הוא היה ישן כל היום ואחרי זמן קצר גם הוא מת, כנראה מצער. בחודשיים בלבד שעבדתי במקום ראיתי שאחוז התמותה של בעלי החיים היה גבוה. הקש ששבר את גב הגמל היה מותו של גור הלמורים. משפחת הלמורים שהייתה בפינת החי הייתה בין בעלי החיים שיותר הסתגלו למקום. היה להם כלוב מרווח יחסית והם אפלו הצליח להיתרבות. גור הלמורים היה אחד האהובים עליי במיוחד כאשר ראיתי אותו גדל ואז יום אחד שבוע לפני סיימתי את עבודתי שם ראיתי שהוא לא מרגיש טוב ויושב על הריצפה פניתי בדחיפות לאחראי והוא אמר לי הוא ידאג לו ויטפל בו באופן אישי אז הייתי בטוח שהכל יסתדר. כאשר חזרתי למחרת נאמר לי שהגור מת שאלתי את הסיבה לכך והוא ענה לי במילים האלה: "האימא סירבה להאכיל את הגור אז הישארתי אותו שם, מה יכולתי לעשות, לטפל בו?" באותו הרגע נפל לי האסימון והבנתי שכל המקום הזה היה פשוט לא בסדר. סיימתי את העבודה שם בתחושות מעורבות. מצד אחד אהבתי את בעלי החיים ומצד שני הבנתי שיש בעיה גדולה עם המקום הזה אבל לא ידעתי מה לעשות. באותו הזמן הייתי בכיתה ח` ולא היה לי מושג על קיומן של עמותות שמטפלות בנושאים כאלו ובטח לא שאפשר להגיש תלונה. כתבתי מכתב לעירייה ומיותר לציין שלא קיבלתי תשובה. עד היום אני מאשים את עצמי על כך שלא הקמתי צעקה ושלא כתבתי לכל גורם אפשרי בנוגע לפינת החי הזאת, אבל פשוט לא ידעתי שזה אפשרי. למרבה המזל פינת החי הזאת סגורה כבר כמה שנים ובמקומה הוקם ע"י ראש העיר (גם כתוצאה מלחץ ציבורי) גן חיות מודרני שבו על כל כלוב יש מטפל אישי אשר לא יזניח את בעלי החיים במקרה שיהיו חולים. כלובי הבטון הוחלפו בחצרות רחבות וירוקות שבהם בעלי החיים יכולים לשחק ולהיתרוצץ. זה היה נהדר לראות את בעלי החיים שקודם סבלו בכלובים מתרוצצים כעת בשטח פתוח, עושים אמבטיות חול ומטפסים על עצים. חלק מבעלי החיים שהיו בפינת החי הועברו לגן חיות וחלקם, כולל הבבונים, הועברו למקומות אחרים. למרות זאת גם בגן החיות החליטו לבנות פינת ליטוף ולמרות שהתנאים שם טובים בהרבה מאלו שהיו בפינת החי, גם בפינת הליטוף הזאת ישנם בעיות, לאו דווקא של הזנחה אלא של מכלאות שלא תמיד עונות על צרכי בעלי החיים. אני מקווה שישפרו את המקום הזה כדי שבאמת הוא יהייה מושלם מבחינת בעלי החיים שבו. למות החוויה הקשה שהותירה בי פינת החי הזו אני עדיין מאמין שהדרך הכי טובה לאהוב בעלי חיים היא ע"י היתחברות אלייהם ואכן ראיתי שזה אפשרי. הצד הטוב של הסיפור הוא שלפני שנה הייתי בקבוץ בגולן וראיתי שגם להם יש פינת חי. הפינה מורכבת מאגם גדול ומגודר שבו יש סוגי עופות שונים ולהם איים, שם הם יכולים לנוח ולהטיל ביצים. מחוץ לאגם יש מיכלאות חצי פתוחות, שם יש פרות, חמורים וכמה סוסי פוני. בעלי החיים במצב טוב והמקום נקי ואפילו פסטורלי. היה שם אדם שעמד והשגיח שלא ישתוללו שם. וזה אכן הראה לי שאם רוצים אפשר לגדל בעלי חיים בפינות חי מבלי להתעלל בהם. רק חבל שבישראל יש הבדל גדול בין "אפשר" לבין מה שעושים בשטח. |
קישורים נוספים: |