| התנועה להגנה על בעלי החיים החלה להתפתח באמצע המאה ה-18 והתעצמה במאה ה-19. זוהי תקופת תחילת התיעוש בגידול בעלי החיים מחד, ורגישות הולכת וגוברת לבעלי החיים, מאידך. פילוסופים ומשוררים החלו לגלות עניין בבעלי חיים ממינים אחרים וג'רמי בנטם כתב את משפטו "האם הם יכולים לסבול?". מבחינה פוליטית זוהי תקופה של מהפכות והענקת זכויות למשוללי הזכויות, תקופה של פתיחות וליברליזציה. בריטניה, במקביל לחלוציותה בתיעוש המשק החי, היתה חלוצה גם בתחום ההגנה על בעלי החיים: בשנת 1822 נחקק החוק החשוב הראשון להגנה על יונקים גדולים המנוצלים ע"י בני האדם (סוסים, צאן ובקר), ולאחר מכן נוסדה SPCA "האגודה להגנה על בעלי החיים", שהפכה לאגודה המלכותית RSCPA, בחסות המלכה ויקטוריה. אנשי האגודה לבשו מדים ועסקו בתפקידי שיטור, ורק מאוחר יותר עברו לפעילות חינוכית. הגישה במאה ה-19 לא היתה של "זכויות בעלי החיים", אלא מניעת התאכזרות, וזאת מנקודת מבטם של בני האדם: תפיסת ההתאכזרות שמה את המתאכזר במוקד ולא את הקורבן: מה היתה כוונת המתאכזר? האם הוא מסוכן לחברה? האם ההתאכזרות גלויה לעין? – אם היא גלויה, יש להעלימה ולהגן על אנשים רגישים מפני מראות קשים. מנהגי האצולה הבריטית – ציד ומאכלים - היו מחוץ לתחום פעילותה של ה- RSCPA. אנשי ה- RSCPA היוו שילוב אצילים ובורגנים, כאשר רוב אנשי הסגל היו אצילים (אומנם היו יוצאי הדופן, ואפילו יו"ר יהודי צמחוני, אך הם נפלטו עד מהרה), וכך גם היה בארה"ב, כאשר את האצולה מחליפה אצולת הממון. כלומר, הפעילות במאה ה-19 התרחשה במוקדי הכוח, בניגוד לפעילות במאה ה-20, שמתרחשת ברובה בשוליים. יחסי ה- RSCPA עם השלטונות היו כה טובים, עד כי שוטריהם שיתפו פעולה עם המשטרה בדיכוי הפגנות. בהשראת האגודה הבריטית קמו באירופה אגודות דומות, לעיתים אף בעלות שם דומה או זהה. בערי גרמניה (שטרם אוחדה) נחקקו חוקים בהשראת בריטניה, אך בדגשים גרמניים – הדגש היה על מניעת התעללות בפומבי. השינוי הראשון לא חל כתוצאה מפעילות האגודות, אלא בעקבות הופעת הרכבות והמכוניות – השימוש בסוסים ובשוורים לצורכי עבודה ותעבורה צומצם באירופה כמעט לגמרי עד 1950. האגודות התמקדו במקרים של אכזריות פרטית, בד"כ ע"י עגלונים, שהיו גלויים לעיני תושבי הערים. לאחר מכן יצאו האגודות מהערים והחלו לעסוק בהתאכזרות למקנה, ומשם עברו לצורות בידור שהיו נהוגות אז והיו כרוכות בעינוי החיות (שיסוי כלבים בדובים או בשוורים, שיסוי כלב בכמאה חולדות והימורים על הצלחתו, מליקת ראש תרנגול שרק ראשו בולט מתוך כד בעזרת זריקת מקלות). מעשים אלה נחשבו לצורות בידור לגיטימיות גם לג'נטלמנים, ואילו עתה החלו להישמע קולות שגרסו כי אין זה יאה לג'נטלמן. בעקבות פעילותה החינוכית של ה- RSCPA חלה הפנמה של ערכים חדשים והבריטים החלו לראות עצמם כאומה של אוהבי חיות, וזאת 100 שנים בלבד לאחר שתיירים זרים תיארו אותם כאומה אכזרית אל בעלי חיים במיוחד. מגמה זו התפשטה בכל אירופה, בכל ארץ על פי אופייה. ברומא, למשל, האפיפיור התנגד לקמת אגודה להגנה על בעלי חיים ממניעים דתיים. ניתן לומר כי אחד המניעים לרגישות החדשה היו רגשות דתיים, אך פרוטסטנטיים, לא קתוליים. ואכן המתיישבים החדשים באמריקה פיתחו תפיסות מתקדמות יחסית של הגנה על בעלי חיים. מגמה זו המשיכה עד למלחמת העולם הראשונה. ביו ביטוייה היתה תנועה נגד ויויסקציה, שהחלה לפעול ברבע האחרון של המאה ה-19 והפכה לתנועה מרובת חברים אך ללא הישגים ממשיים. ובמקביל, תנאי חייהן של חיות בתנאי תיעוש הוחמרו במידה קיצונית, ללא שהתנועה תיתן את דעתה על כך. - התנועה, שהחלה את דרכה בהגנה על חיות המקנה הגדולות, התמקדה בהגנה על חיות הבר וחיות המחמד, בעוד חיות החיות בתעשייה הלכו ונעלמו מהעין, בין היתר גם בעקבות פעילותה של האגודה: אנשיה תיארו בהרחבה את הפגיעות שעוברות החיות בדרכן למשחטות, את המכות, הצליעות והפצעים, וכך גרמו להוצאת המשחטות מהערים, אך לא לשינוי הפרקטיקות. התנועה נגד הויויסקציה הלכה ונעלמה ככל שהמדע צבר יותר ויותר הישגים, עד שבשנת 1876 חוק הניסויים בבעלי חיים גנז את המאבק. האגודות עברו לעיסוק בחינוך ובכלבים ובחתולים, כלומר במקרים של סבל גלוי לעין – הם אספו את החיות, החזיקו אותן במכלאות ואם לא נמצא להן דורש – הרגו אותן במכלאות, הרחק מהעין. וכן עד היום. בבריטניה בשנת 1963 התגבשה קבוצתHunt Saboteurs , מחבלי ציד, ששמה לה למטרה לחבל במסעות הציד האכזריים בהם השועל מת מתשישות או נקרע לגזרים בשיני הכלבים. ציד השועלים בבריטניה מקורו בזכות היתר של האצילים שנשמרה להם מימי הביניים, אז יכלו לפלוש לכל אדמה שעמדה בדרכם ולזרות בה הרס, בעוד על פשוטי העם הציד נאסר. במובן זה התארגנות של אנשי המעמד הבינוני נגד ציד השועלים היוותה מעין סגירת חשבון היסטורי. החבלה בוצעה במגוון שיטות, ביניהן הסחת דעתם של הכלבים ע"י סימני ריח מטעים או שריקות, הפחדת הסוסים והגנה פיזית של הפעילים על השועלים – פעולה הרואית שעלתה להם לא פעם בפציעות רציניות שגרמו ע"י הציידים ובהתעמרות החוק. (יש לציין כי גם פעילי ה-RSPCA ספגו לא פעם מכות רציניות במהלך פעילותם מצד בעלי החיות, ואחת הדרישות למשרות בכירות באגודה היתה רקע צבאי). היבט אנכרוניסטי אחר של המאבק בציד הוא התמקדות הפעילים בפגיעות הגלויות לעין ובסבל "מיותר" ללא נימוקים כלכליים או מדעיים. מאבק זה עדיין לא הסתיים בבריטניה, אך ב-13.2.2002 נאסר בסקוטלנד ציד בעזרת כלבים. ספרה של רות הריסון “Annual Machine” בא בהמשך, והוא מבוסס על מחקרים שהריסון ביצעה בשטח ועל ספרות חקלאית. כרבע מספרה מוקדש לסיכונים הבריאותיים שבאכילת מוצרים מתעשיית החי. ספר אחר, “Animal Factories”, תוקף את התיעוש מכל הכיוונים - בייחוד מההיבט המוסרי, אך גם מההיבט האקולוגי, הבריאותי והכלכלי – כלומר נגד התיעוש הבולע משקים קטנים. בשנת 1965 קבעה וועדת ברמבל בבריטניה, בה השתתפו זואולוגים (מדע רווחת בעלי החיים עוד לא היה קיים,) כי מצבן של החיות בתנאי תיעוש אכן מזעזע, אך מסקנותיה לא יושמו והמצב אך החמיר. בשנת 1975 יצא "שחרור בעלי החיים" (“Animal Liberation”) של פיטר סינגר, בו הובאו תחקיר חקלאי המתבסס ברובו על ספרות חקלאית, תחקיר על מעבדות, ניתוח המניעים והפוליטיקה הפנימית של המערכת, פילוסופיה, ודרך חיים מומלצת – צמחונות כהתחלה, וטבעונות בהמשך. סינגר טען שרוב הטיעונים שהביא בספרו מקורם בספר “Animal Rights" שנכתב ע"י הסוציאליסט הנרי סולט ב-1892 ולא עורר תשומת לב, עד שהוצא מחדש ב-1980. לאחר דעיכה בפעילות התנועה החלה תנופה חדשה בשנות ה-70 וארגונים חדשים הוקמו – בארה"ב קיימים ב-7,000 ארגונים ובבריטניה כ-150. בשנת 1993 היו כ-10,000,000 אנשים רשומים בארגונים אלה (גם אם חלק מהם רשומים במספר ארגונים) מהם כ-1/2 מליון חברים בארגון צער בעלי החיים העיקרי וכ-1/2 מליון חברים ב-PETA (ארגון לזכויות בעלי חיים). PETA החלה להחדיר את אנשיה למעבדות ולתעד את ההתעללות בקופים, בצירוף עדויות מומחים של מדענים. המאבק המעניין ביותר התחולל בתוך ה-RSCPA, הארגון הוותיק והעשיר ביותר (עשיר בזכות צוואות של חברים עשירים ומבוססים). בשנות ה-70 היה בארגון רוב לציידים, ואילו הצעירים דרשו לכלול בסדר היום של האגודה גם מאבק בציד, בתיעוש ובניסויים בבעלי חיים. המאבק הבין דורי הוכרע לטובת הרפורמיסטים וכיום סדר היום של ה-RSPCA דומה יותר לזה של הארגונים הרדיקליים יותר. רוב הארגונים מתמחים בפעילות ספציפית – או חיות מסוגים שונים, או בסוג מסוים של ניצול (למשל נגד ניסויים בבעלי חיים), או על בסיס מקומי, או על בסיס אישי (אגודת וטרינרים, אגודת פמיניסטיות), אך במקרים רבים הם מקיימים קואליציות למאבקים מסוימים. החברים בארגון ברובם הם אנשי המעמד הבינוני, מרכז ושמאלה מבחינה פוליטית, ברובם לבנים, ובהם רוב לנשים – וזאת בניגוד למאה ה-19, אז היה רוב כמעט מוחלט לגברים (למעט בתנועה נגד ויויסקציה מתחילת המאה ה-20, שהורכבה ברובה מנשים, במקביל לתנועה הפמיניסטית המתעוררת). רוב הארגונים החלו בפעילות בקנה מידה קטן. בשנת 1976 החל הנרי ספירה בקמפיין ממוקד בעל מטרה ניתנת להשגה ובעלת אפקט רגשי –הניסויים שבוצעו בחתולים במוזיאון לטבע בניו יורק. קמפיין זה הצליח. במאבקו הבא, נגד מבדקי דְרֵייז (בדיקת רעילות חומרים ע"י טפטופם לעיני ארנבונים והשוואת ההרס בעיניהם לטבלאות קימות) הוא הקים קואליציה של מאות ארגונים, כלומר עבר לחשיבה פוליטית בעלת השפעה מערכתית. הוא לא פעל נגד המבדקים עצמם, אלא נגד חברה אחת, חברת "רבלון" שהיא מהגדולות שבחברות הקוסמטיקה, והצליח במאבקו עד כדי כך שהחברה נכנעה והסכימה להפריש סכום קבוע למציאת חלופות למבדקים. כיום חברות קוסמטיקה רבות נמנעות מעריכת ניסויים בבעלי חיים לחלוטין. משם עבר המאבק להגנה על גורי כלבי הים המשמשים לתעשיית הפרוות, בשיתוף עם גרינפיס – ואכן, למרות תנודות, ניכרת ירידה הדרגתית אך קבועה במכירות בתעשיית הפרוות. ובניו זילנד נחקק בשנת 2000 חוק המעניק זכויות יסודיות לקופים הגדולים Apes, בעיקר הגנה מניסויים. בחקלאות ההתקדמות במאבק למען זכויות בעלי החיים כמעט שאינה קיימת. בארה"ב נחקקAnimal Welfare Act, שהוא חוק מתקדם ביותר, אלא שאינו חל על כל החיות המשמשות בחקלאות ובמעבדות, כך שהוא חל פחות או יותר רק על קופים ודולפינים... באירופה, החל משנות ה-80, המצב טוב בהרבה: פיטום האווזים נאסר ברוב מדינות אירופה, בהן אפילו פולין ואיטליה, שהיו יצרניות כבד אווז גדולות. בישראל, נכון לעכשיו, הפיטום מותר. שוויץ אסרה בשנת 1991 על כלובי סוללה והאיחוד האירופי מחיל את האיסור בהדרגה עד לשנת 2012. חוקים רבים של האיחוד האירופאי משפרים את תנאי חייהם של העגלים והתרנגולות. בריטניה, לדוגמא, אסרה על פיטום חזירים בתאים, חל שיפור בתנאי ההובלה, נדרש שטח מינימלי לגידול חזירים וזמן מינימלי לגמילה, סירוס מותר רק באילחוש וקיצוץ הזנב אסור. בין השנים 1988-2008 תיאסר כליאת עגלים בתאים, קשירתם וניקוב נחיריהם. בישראל תעשיית עגלי החלב משגשגת. מאבק טיפוסי של הארגונים כולל גילוי מידע (פעמים רבות באופן לא חוקי, ע"י חדירה למעבדות למשל) עיבוד החומר וחשיפתו לציבור, בעזרת ידוענים ככל האפשר, תמיכה ציבורית, תמיכה מצד מספר פוליטיקאים – וכאן, למעט מקרים בודדים, המאבק נעצר: על פי רוב, המאבק מוכרע במשרד החקלאות או הבריאות, בהם יש ייצוג גדול לבעלי ההון, שאין להשפיע עליהם ללא תהודה ציבורית רחבה ביותר. WTO - ארגון הסחר הבין לאומי, ייצר חוקים משלו, של סחר חופשי ללא הגבלות. כלומר אם מדינה מסוימת מסרבת לייבא מוצרים שיוצרו בתנאי אכזרית קיצונית, המדינות המייצרות יכולות לתבוע אותה ולהטיל עליה קנס. כך נתבעה ארה"ב, שסירבה לייבא טונה שניצודה שאופן שפגע בדולפינים, הפסידה וחזרה בה מסירובה, על מנת שלא לשלם את הקנס. וכך תבעו ארה"ב וקנדה את האיחוד האירופאי שאסר על מלכודות הרגל בתעשיית הפרוות. בארה"ב כמעט שלא מתקיימת פעילות מול הממשל, אל קיימת פעילות ענפה נגד חברות כלכליות. לדוגמא, שלוש חברות ההמבורגרים הגדולות קבלו את דרישות PETA והן דורשות מספקיהן תנאי אחזקה ושחיטה מינימליים לחיות המשמשות אותן (פרות, תרנגולות וחזירים). דרישה זו תקל את הפניה לחברות הקטנות יותר. בבריטניה, ארגון ה-RSPCA תרם סכום נכבד לאחת המפלגות, ואכן מצעה שונה בהתאם. התפרצות התנועה בשנות ה-70 נבעה ממספר שינויים היסטוריים: • החלה ביקורת גוברת על שליטת האדם בטבע; תנועת הירוקים; שנות המלחמה הקרה חידדו את האיום בשואה גרעינית; תנועת ההיפים ביקרה את ההתרחקות מהטבע הפנימי ומהטבע החיצוני; נוצרה מודעות למזון בריאות; נוצר אקלים חברתי שאפשר הקמת קואליציות ממוקדות; • קמו תנועות שחרור רבות, לשחרור קבוצות כנשים ומיעוטים אתניים, ומיעוטים חדשים כהומואים ולסביות. הפמיניסטית קרול אדמס טענה כי אין פמיניזם ללא צמחונות. • חלה עליה באחזקת חיות מחמד, כלבים וחתולים ברובם. ואכן רוב בעלי החמלה והרגישות לחיות מגיעים מרקע של קשר רגשי עמוק לחיית מחמד; הופעת חברות למוצרי מזון לחיות מחמד ומרפאות וטרינריות המטפלות בחיות מחמד ולא במקנה, שלא היו קיימות לפני מלחמת העולם השניה. • התפתחה התנועה הצרכנית, המבקרת את המוצרים הנמכרים לנו. התנועה החלה בשנות ה-20 בביקורת על איכות הבשר ועל תנאי העובדים במשחטות(!), והמשיכה בשנות ה-60 במסע לבטיחות במכוניות. הראיה הצרכנית הפכה לחלק מראית העולם של הפרט – בדיקת המוצר ותהליך ייצורו, הפעלת לחץ פוליטי, ציבורי או כלכלי, ע"י חרם קניות. ואכן חלק גדול מההישגים בארה"ב לא עברו דרך מערכת השלטון אלא ישירות מול החברות המייצרות ובעלי ההון, בזכות התנועה הצרכנית שחינכה את הציבור לדרוש את שלו. הצמחוניים והטבעוניים חרם צרכנים כמאבק כלכלי מתעורר רק בעקבות הסברה מקיפה. כך לגבי החרמת מוצרים שנוסו על בעלי חיים וכך לגבי צמחונות וטבעונות. בבריטניה, למשל, חלה ירידה משמעותית בצריכת בשר אדום (בייחוד לאחר התפרצות מחלות כמחלת "הפרה המשוגעת" ופה והטלפיים) ואחוז הצמחונים מגיע עד ל-10%, אחוז הטבעונים נע בין 5% ל-7%, דבר המהווה מכה מוחשית לתעשייה. גם בין הצמחונים יש רוב לנשים – אחוז הנשים הצמחוניות באוכלוסייה מגיע ל-23%. בארה"ב אחוז הטבעונים נמוך בהרבה, כ-2%. אין מדובר באופנה חלפת, אלא במגמה יציבה מזה כ-30 שנים. קבוצות בהן הצמחונות נפוצה יותר – נשים, בני נוער עד שנות ה-20 ועירוניים. הנימוק העיקרי לצמחונות הוא מוסרי, ולאחר מכן הבריאות. לעומת זאת, בין הנמנעים מאכילת מוצרי חלב וביצים אחוז הנמנעים מטעמי מוסר הוא אפסי, כשהרוב נמנע מטעמי בריאות. כלומר, מיתוס שיתוף הפעולה בין האדם לתרנגולות והפרות עדיין מושרש. יש לזכור כי אחוז הצמחונים הוא גם אינדיקציה לתהליכים נוספים – יש הקונים רק ממשקים מתועשים או רק ביצי חופש, יש הנמנעים מכבד אווז ועגל חלב – מגמות היוצרות שינויים בתעשייה הסיבות לנטישת הצמחונות ע"י צמחונים לשעבר הן מגוונות: בריאות - יש צמחונים שאינם מאזנים את תפריטם ונחלים; שלילה- הצמחונות דורשת שלילת מי שהייתי ושלילת האנשים שסביבי, וזהו תהליך קשה, שיכול להיפתר רק בסביבה אוהדת; תודעה מעמדית – אם אתה פועל ייצור, יש סיכוי שמתוך מצבך תפתח תפיסה סוציאליסטית, ואם את אישה, יש סיכוי שתפתחי מודעות פמיניסטית. אך אם נולדת אדם, אין הרבה סיכוי שתפתח תפיסה ספשיסיסטית. ולכן, מכיוון שהשורשים שלנו אינם במודעות זו, קל לנו לנטוש אותה. |
קישורים נוספים: |