| כאשר עורכים חישוב של עלות / תועלת בשימוש בחיה (דהיינו, כמה אנשים ייהנו מהחיה) מתברר כי קיים פער בין הצרכים האמיתיים לשימוש בפועל בחיה. כלומר השליטה בחיות משמשת לצרכים נוספים, לערכים תרבותיים מסוימים. בספרם "הדיאלקטיקה של התרבות" (1947) ניסו אדורנו והיקהיימר מאסכולת פרנקפורט (מכון למחקר חברתי שנוסד בשנות העשרים של המאה ה-20 וניסה ליצור דיסציפלינה כוללת לתחומים שונים, תוך ביקורת על היבטים רבים של המאה ה-20) לאחד בין תורותיהם של פרויד ומרקס, בין השליטה בעצמי לשליטה בטבע. בספר זה ניתוח שליטת האדם בטבע מתבסס על ה"אודיסיאה", כטקסט מייצג של תרבות המערב. הירקהיימר טען כי כל בני האדם יהרגו ולו רק חיה אחת, הם לא יוכלו להכיר את עצמם ולהשתחרר מהדיכוי. כוח הטבע מול ערמומיות האדם הטבע מיוצג באודיסיאה ע"י אלים שונים, אותם ניתן לראות כהאנשה של כוחות הטבע (הכוונה לאלים כקיקלופים, הנימפות ואפילו פוסידון, אל הים). אודיסאוס, המתוחכם מבחינה תרבותית, מבחין כי מדובר בכוחות מקומיים בלבד, אם כי חזקים בהרבה ממנו. אך הם לא יהרגו אותו כל עוד הוא מסוגל להתמודד איתם. אודיסאוס מייצג את התרבות מול כוחות הטבע, עימם הוא מתמודד בעזרת ההגיון, הערמומיות והשליטה העצמית. לעיתים הוא נכשל: כאשר הוא אינו שולט בעצמו וצועק אל הקיקלופ, הקיקלופ/דמון כמעט מצליח להרוג אותו. אל ככלל, אודיסאוס מתמודד עם כוחות הטבע החזקים עי קבלת כללי המשחק: בכל מפגש עם דמון הוא מפענח (לעיתים בעזרת אל – קולו של ההגיון) את סוג הפעילות ומסוגל לאתר את נקודות התורפה בדגם זה: כך למשל, באי של קירקי הוא מזהה את הצמח המנטרל את הסם שלה; במעבר על פני אי הסירנות הוא מזהה את הפעילות, השירה, ומתחכם וסותם את אוזני מלחיו. אך הוא מתחכם ומאזין לשירה, ע"י שהוא קושר את עצמו לתורן, ובכך מכיר בכוחו של המיצר המסוכן. קורבן – סחר חליפין עם האל את הקורבנות ניתן לראות כסוג של סחר חליפין עם האלים, על מנת להשיג דברים שונים, סוג של ערמומיות תרבותית. אדורנו והירקהיימר, כמרקסיסטיים, טענו כי אודיסאוס הופך את עצמו גם לכהן וגם לקורבן: מכיוון שבסביבתו אין מערכת כהונה, הוא מבצע את פעולת ההקרבה בעצמו. והוא מקריב את עצמו. הקורבן מוקרב כאשר קיימת קבוצה של בני אדם התופסת את עצמה כאורגניזם ולתפיסתה קיים כוח גדול שיש לרצותו ע"י הקרבת אחד מהפרטים בקבוצה. בשלב זה מתפתחת ההונאה –במקום להקריב את אחד מחברי הקבוצה עוברים אל הרכוש, אל החיה, ומתחילים בהתמקחות. אודיסאוס מקריב את עצמו על מנת למצוא את עצמו מחדש: כאשר הקיקלופ שואל לשמו, הוא עונה "אף אחד" ("אף אחד" ביוונית מצלצל דומה לאודיסאוס). בעולם זה, בו מתקיימת זהות בין האובייקט למילה, אודיסאוס ביטל את עצמו. ולכן, משניצל, הוא ניתקף בדחף למצוא את עצמו ולהזדהות נכונה באוזני הקיקלופ. אדורנו והירקהיימר רואים את הביטול העצמי כתנאי הכרחי להתמודדות עם הטבע. כאשר האדם מתחיל לשלוט בטבעו הפנימי הוא מתחיל לשלוט בטבע החיצוני. אך אדורנו והירקהיימר מתעלמים מהקורבן האמיתי שבאודיסיאה – יונקים ממינים שונים, ובכמויות מסחריות. ע"י ההקרבה האדם רותם את האל לצרכיו, כשהוא קובע את תנאי סחר החליפין. מאוחר יותר נעשית רציונליזציה לבזבוז ולאלימות שבמעשה הקורבן – כאשר בני האדם רעבים, הם מקריבים חיות ואוכלים אותן – מעשה שבמשק לא מתועש הוא בזבוז. את האלימות ממדרים בתיווכו של כוהן או בתיווכו של טקס דתי (השחיטה הכשרה היהודית היא שריד לתפיסה זו). כך ניתן לראות את הדתות כמנגנון להסרת אשמה, המועברת לכוהנים בלבד. אודיסאוס מוזהר כי באי הבא אליו יגיע חיים פרים השייכים להליוס אל השמש וכי אין לגעת בהם. אל חבריו הורגים אותם בהעדרו, וכאן בא התיאור היחידי באודיסיאה של אי נחת מהרג חיות (במקומות אחרים, התיאור המקסימלי הוא "המתכת האכזרית", כאשר בד"כ הקורבן הוא מכשיר בלבד), וגם תיאור זה בא בגלל האיסור על הרג החיות הספציפיות האלו. בחברות קדומות, כאשר ההכרות עם החיה אותה עומדים להרוג היתה אינטימית במיוחד, קיים צורך בטקסים, תיווכים ודתות. בחברות בעלות חלוקת תפקידים גדולה יותר נעלם המגע האינטימי ונעלם הצורך במתווכים. כיום, הטיעון הקלאסי של מצדדי הניסויים בבעלי חיים הוא "על מי נערוך את הניסויים?", וטיעון זה נובע מתפיסת האלימות כבלתי נמנעת, כהכרחית לטובת הכלל. ואילו המדענים הם המתווכים בינינו ובין האלימות, במונחים כמעט דתיים. הבורגני / אציל מול הרועה את האודיסיאה ניתן גם לראות כהתמודדותו של אודיסאוס הבורגני מול הקיקלופ הרועה. אודיסאוס מתאר חברת הקיקלופים כחברה אנרכית לגמרי, אך כעבור מספר עמודים, כאשר הקיקלופ קורא לעזרה, חבריו נזעקים אליו, והאמפתיה שהם מגלים עומדת בסתירה מוחלטת לתיאורי האנרכיה. אודיסאוס מתאר את חברת הקיקלופים כברברית משום שאינה מושתת על חקלאות שיטתית, ואודיסאוס פשוט כואב את בזבוז המשאבים. אך הוא מחמיץ את היות הקיקלופ רועה שיטתי ביותר – הוא מחלק את עדרו לקבוצות גיל, שולט בכל פירטי החליבה ומקיים מפעל קטן לגבינה ולחלב. כלומר, יש כאן שליטה בטבע, אך ג'נטלמן חקלאי מסוגו של אודיסאוס רואה את עצמו נעלה עליו. באי הקיקלופ העזים לא יראו מבני האדם, מה שנתפס כמתת האל. אך במקום פשוט לקום ולשחוט ולאכול אותן, הם חזרו לאוניות, הביאו קשתות וחצים, התחלקו לכיתות והרגו אותן תוך הפגנת שליטה בטבע. האם חקלאות צמחית נעלה על מרעה המנצל בעלי חיים? על פי התפיסה המקובלת אכן מתקיימת היררכיה, שכן החקלאות היא הבסיס להקמת ערים ולפיטום בעלי חיים, בעוד תרבות המרעה היא תרבות נודדת. הרועה השני המופיע באודיסיאה הוא איימוס, רועה החזירים של אודיסאוס באי איתקה. אך בעוד הקיקלופ מתייחס לעדרו מתוך רגש (מביא את הגדיים לאימותיהם, מדבר אל האייל שלו לאחר שהתעוור), אודיסאוס מתייחס אל חזיריו כאל רכוש המתכלה ע"י מחזריה של אשתו. אודיסאוס הוא הקפיטליסט הצובר הון, בהנגדה לקיקלופ, הרועה הטרום ציבילטורי. הקבלה אחרת קיימת בין עיוור הקיקלופ למות ארגוס, כלבו של אודיסאוס – הקיקלופ מדבר אל האייל שלו אך האייל, שהוא אייל אמיתי לגמרי ולא דמות ספרותית, לא עונה וחוזר לעינינו. לעומתו הכלב ארגוס, הממתין לבעליו משך עשרים שנים ומת כאשר הוא שב הביתה, הוא קריקטורה של נאמנות, הוא אינו חיה אמיתית. הצמחוני / הקניבל פוליפמוס הוא צמחוני המתקיים על חיטה ושעורה, חלב וגבינה ויין. הסיפור אינו כולל רמז לפגיעה בצאן. היוונים הם אוכלי בשר, והם עושים זאת לאורך כל האודיסיאה. איימוס הוא רועה של חזירים, לא של בקר או של צאן – כלומר חיות המיועדות לשחיטה בלבד, ללא אפשרות להשתמש בהן לחלב או צמר. ומכאן צומחת המשוואה: אכילת בשר = תרבות. סיפור אוכלי הלוטוס אך מחזק משוואה זו – אכילת צמחים (סמים?) מטמטמת את בני האדם, הצמחונות מופיעה כרעה (אם כי באיליאדה הצמחונות מקושרת ל"תור הזהב" האבוד). ובכל זאת, מסופר כי פוליפמוס אוכל בני אדם! - הנה לנו חיזוק לדעה המקובלת כי הצמחונים אוהבים חיות יותר מאשר בני אדם. תיאור זה יש לקרוא בחשדנות מסוימת: תיאורי הטיפול בעדר הם תיאורים ריאליסטיים, המבוססים ללא ספק על התבוננות ברועים. ואילו תיאורי אכילת האדם של פוליפמוס אינם ריאליסטיים – הוא אוכל בני אדם, לאל בישול, על עורם ועצמותיהם. תיאורים אלה נראים כבאים להדגיש את הברבריות של פוליפמוס, בהנגדה למנהגי האכילה של בני האדם – איסור על אכילת אדם, הריגה טקסית, בישול והותרת שיירים. בספרו “The Men Eating Myth” כתב ארנס כי אכילת אדם כחלק אינטגרלי מהתזונה, שלא כחלק ממערכת טקסית או מקרים של מצור או רעב קיצוני, כמעט שאינה קיימת במציאות. בדרך כלל מדובר בסיפורים שסיפרו אויבי קבוצה מסוימת, על מנת להכפיש את שמם, או כצידוק לאחוזי תמותה גבוהים - כיצד יתכן שכל כך הרבה קולוניאליסטים מתו במאבק עם פראים? אודיסאוס פועל כאן כקולוניאליסט: בא, משתלט על המערה ומשאביה, נלחם ביליד, מפסיד, מצליח להתחמק ומלכלך על הקיקלופ. בשר מקובל כסמל לטבעי, הוא בעל תכונות הכרחיות, הניכרות בקלות: זהו גוף של חיה מתה, שהומתה באלימות ולכן הוא יכול לסמל רק טווח מסוים של תכונות. האנתרופולוג פידס בחר להתבונן בקבוצה השלטת במרחב ובזמן – אוכלי הבשר, ולא בקבוצת המיעוט – הטבעונים. לדעתו לא ניתן להסביר את ערכו של הבשר לאנושות במושגים תזונתיים ותועלתיים בלבד, משום שעדיין קיים פער לא מוסבר, ולפער זה נכנסים ערכים תרבותיים. המרכזי שבהם הוא המאמץ העצום שמושקע בבשר, אם בציד ואם בתיעוש (משאבים, קרקע וכו'), שהוא בדרך כלל ללא פרופורציה למאמץ המושקע באוכל צמחי. ובכל זאת, למרות שלל הפרקטיקות להריגה ולאכילה של חיות, עדיין רוב החברות, משך רוב הזמן, התקיימו על תזונה צמחית. פידס מראה כי העדפת אוכל אינה מולדת, אלא נרכשת – תרבותית, וכי מאכל מסוים יהיה מועדף בחברה מסוימת אך דוחה בחברה אחרת. בשר תמיד יהיה כרוך באלימות. גם כיום, כאשר ציידים ודייגים מצטלמים עם שללם, הם מפגינים בכך כוחניות בוטה ללא התנצלות. כלומר, העובדה שמדובר בחיה מתה אינה עובדה מצערת אך הכרחית, אלא הסיבה לאכילת החיה – שליטה סמלית בטבע. ואכן, תזה זו מקוממת על פי רוב אוכלי בשר. החברה באנגליה עד למאה ה-19 היתה חברה אגרסיבית באופן שהסב את תשומת לב המבקרים בה. בחברה זו התקיימו פרקטיקות מדהימות של הרג – דימום איטי עד מוות, שיסוי כלבים בפרים על מנת להשביח את בשרם, הטלת חיות למים רותחים ועוד. וגם כיום, השברים הנחשבים למעדן הם אלה המושגים באמצעות עינוי החיה – כבד אווז ועגל חלב. אין להבין מכך כי הסועד הבודד מודע לעינוי החיה, ומבחינת התעשייה אפילו רצוי כי לא ידע, אך במאה ה-19 הסועדים ידעו היטב. אכילת חיות שמתו מוות טבעי כמעט שאינה קיימת בשום חברה, גם אם המוות נגרם מתאונה ולא ממחלה - יש צורך בתיווך הציביליזציה כדי לאכול חיה. הכוח הוא המאפשר לענות והרוג, וככל שכוח זה יופגן, כן ייטב. לכן יש חשיבות בתרבויות שונות לאכילת שרירים או דם, ובתרבויות אחרות מטל טאבו על אכילתם. קרול אדמס, תאורטיקנית פמיניסטית, טענה כי אכילת בשר מציינת שליטה גברית בטבע. אמנם גם נשים הן צרכניות של בשר, אך אדמס מראה כי יש דמיון בין יחס הגבר לאישה ליחס הגבר לחיות: בחברות בהן יש מחסור בחלבונים, גברים צורכים יותר חלבונים מנשים ומילדים, למרות שאלה הזקוקים להם ביותר הם ילדים ונשים הרות; בשר נתפס כמקנה יתרונות שכליים וכמכונן זהות גברית (בעוד צמחונות מזוהה עם נשיות, זיהוי בעל אפיון שלילי) – כך, במלחמת העולם השניה התקבלה החלטה להאכיל את החיילים בהרבה בשר אדום. שליטה בטבע מכיוון ש"שליטה" היא מונח חיובי, קשה לנו להבין מה רע כל כך בשליטה בטבע. תפיסת האדם כמרכז הבריאה צמחה במאה ה-16 ועודנה תקפה. במקביל התפתחה תנועת הנגד – נגד המהפכה התעשייתית, לאחר מכן נגד האטום, וכן הלאה. כתוצאה מכך האלימות נתפסת כדבר שלילי, ולכן נולד הצורך בהסתרתה - כבר לא מקובל שקצב יבתר חיות בכיכר העיר או בחנות הקצבים, המשחטות הוצאו אל מחוץ לערים. וככל שההסתרה גוברת, כך ערך הסמלים גובר, על מנת שהכוחנות תחזיק מעמד מול אתוס החמלה המתפתח והולך, יש לסתירה כדי להימנע מקונפליקט. וכך רוב האנשים אינם יודעים על ייסורי החיות, ההרג נתפס כברברי ומעשה הקצבות אינו הרואי. בארה"ב אחוז האנשים הנמנעים מאכילת בשר אדום (יונקים גדולים) כפול מאלה הנמנעים מאכיל תבשר לבן (עופות וחזירים), משום שהיונקים הגדולים מחשבים לקרובים אלינו יותר, וזאת בלי קשר לעובדה שהעופות סובלים הרבה יותר. זהו שלב היסטורי חדש - מסוף המאה ה-20 מוצרי הבשר מעובדים יותר ויותר ומופיעים חיקויים צמחיים שלהם – בימינו הערכים הסמליים מתפוררים. כעת ניתן להיות צמחוניים. ההודים יחסו את כיבושם ע"י הבריטים לאכילת הבשר, וכך הבינו היפנים את גובהם של האמריקאים. פתיחת הסניף הראשון של מקדונלד'ס במוסקבה תוארה בעיתונות האירופאית כמאחז הראשון של הציביליזציה... פרוות ועור ניתן לייחס לפרוות ולעור את אותם ערכים המיוחסים לבשר, בשינויים קטנים. לפרווה ערך סמלי וכספי גבוה, הנובע מנדירות החיות. דברים חזקים חברתית מעניקים אותן לנשים חזקות. מעבר לכך, הפרווה מסמלת ברבריות. צריכת העור העיקרית היא בתעשיית הנעליים, אך מבחינה לשונית לא לגמרי ברור כי הנעל באה מהחי. לא כך כאשר מדברים על "מעילי עור" – ההקשר הלשוני ברור בהחלט. מעילי עור מקושרים למאצ'ואיזם ולמיניות. פריטי עור אחרים – תחתוני עור, חזיות עור – מקושרים למיניות ביזארית. וכך גם אכילת בשר – קבלת אונות גברית, מיניות חייתית, מהחיות. שליטה מתוך שיתוף פעולה השימוש בחלב, ביצים וצמר אינו נתפס כשליטה. זאת למרות שהביצה היא הצאצא העתידי של התרנגולת, הנגזל ממנה בתנאי שליטה; החלב מיועד לעגלים ונגזל מהם, וגזלה זו מצריכה שליטה רצינית יותר בפרה מאשר בתרנגולת; הצמר הוא הכסות הטבעית המחממת את הכבשים. התפיסה המקובלת היא של חיות הנותנות את תוצריהן, כאשר איסוף הביצים הוא כקטיף או ליקוט מן החי, הכבשה מעניקה צמר והפרה האימהית נותנת חלב מתוך שיתוף פעולה. על דיג מדברים כעל "יבול דגים" או "פרות ים", הים מעניק לנו את הדגים (ואכן ביהדות דגים אינם בשר). |
קישורים נוספים: |