| ספישיסיזם – אפליה של מינים אחרים על בסיס השתייכותם למין ביולוגי אחר, ללא סיבה עניינית. מדעי האדם –התחומים הקשורים לעולמו הרוחני והנפשי של האדם (כפילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה). ביקורת ספישיסיטית היא תופעה חדשה יחסית, כמאה שנים לערך. ייצוג מסורתי של חיות לא אנושיות במדעי האדם: 1) רכוש, הון, ניתנות להחלפה, צבירה, ללא התייחסות להיותן חיות אלא כאל דומם, כאל כמות / תפוקה / קילוגרמים / חומר גנטי. 2) אמצעי טכנולוגי לתחבורה, למשא ולעבודה (כך, כאשר השוורים לחרישה הוחלפו בסוסים החזקים מהם, היה זה שיפור טכנולוגי), וכיום – מודלים למחקר. 3) סמלים ומטפורות באומנות, באנתרופולוגיה, ובפסיכולוגיה – סימול של תכונות או סימול של מקומות, לעיתים מתוך הקשר הדוק ולעיתים שרירותי. 4) כוח טבע, מתחרים בחברה האנושית על משאבים (להקות זאבים המתחרות בציידים, מכרסמים המתחרים בחקלאים), איום. בגישה זו יש התייחסות אל החיה כסובייקט, בעל הכרה ורגשות. תפיסת החיות מתבצעת לפי קבוצות, באופן דומה לאופן בו אנו תופסים קבוצות וחברות אנושיות. וכאן הגבול בין תפיסות חברתיות לבין זואולוגיה וביולוגיה. בביולוגיה, התפיסה בדרך כלל היא מתוך ריחוק, מתוך גישה הבודקת הפעלת כוחות על האובייקטים הנחקרים. ואילו במדעי האדם הראיה היא מתוך הזדהות. אך ב-20 שנים האחרונות חלו התפתחויות חדשות: 1) אתיקה, כשער לעיסוק באפליה ספישיסיסטית. 2) חשיבה פמיניסטית, שפיתחה את "האתיקה של החמלה" - האמפתיה לנחקר, המובילה לחמלה, המובילה להבנה עמוקה יותר של הנחקר. 3) שיטות מחקר חדשות באנתרופולוגיה – כניסת החוקר (בד"כ החוקרת) לחברה הנחקרת ("מחקר משתתף"), ללא ניתוק מהנחקר. 4) אתולוגיה, התנהגות של חיות ממינים אחרים. ג'ון סימונס, ב"ביקורת התרבות", 1999 (?), כתב כי לאור התפתחויות אלה, בעוד כ-20 שנים היחס אל הספישיסיזם יהיה כפי שכיום מתייחסים לגזענות, לפחות בחוגי האקדמיה. אך לשם כך יש צורך בחברה שאינה מעורבת בדיכוי הנדון, כפי שהפמיניזם יוצג ע"י נשים והאנטי קולוניאליזם ע"י עמים מדוכאים ועמים שלא עסקו בדיכוי. אלא שכפי הנראה, האקדמאים לא יהפכו לטבעונים. טבע / תרבות – הגדרה מחודשת מהו טבע ומהי תרבות? במאה ה-19 ועד לימינו היה תיחום ברור מאוד בין טבע לתרבות, כאשר החציצה איננה בין האדם לחיות, אלא בין תרבות של מעונבים ומכופתרים, רצוי אירופאים, לבין כל השאר – סלעים, חיות, גזעים אחרים = כל מי שלא קנה לו שליטה בסביבתו. הפרא ניתפס כזה שאינו שולט בטבע החיצוני ובטבעו הפנימי, ביצריו, כאחד ששפתו והתבטאותו פשוטה. גם מרקס ואנגלס גרסו כי בני האדם מבחינים את עצמם מחיות כאשר הם מתחילים לייצר את אמצעי המחיה שלהם. כלומר, אם "פראים" קוטפים פירות, הם עדייו "טבע". טים אינגולד מראה כי האנתרופולוג, כאשר הוא מתבונן בחברה פרימיטיבית, הוא רואה אותה בכפוף למושגים של המאה ה-19, שהם בעלי מטען ערכי מובנה מאוד. "טבעי ", במשמעו כאן, אינו במשמעות חיובית שהקנו לו ההיפים, אלא כפרימיטיבי / רע, כאשר המניעים שמאחורי משמעות זו הם מניעים פוליטיים-אימפריאליסטיים. בשנות ה-70 יצא מרשל סאלינס נגד התפיסה בת המאה ה-19 של הפרא כיצור עלוב בעל בסיס קיומי מינימלי, באומרו כי החברה הפשוטה היא חברת השפע המקורית, וזאת משום שהיא אינה מכלה את משאביה, אנשיה יודעים לקיים את עצמם בסביבתם וכל הדרוש להם נמצא בהישג ידם וזאת משום שמערכת הציפיות שלהם מצומצמת יותר, אבל מסופקת לחלוטין. על כך הוסיף אינגולד, כי חברה זו מנהלת את סביבתה ניהול מתוחכם, מתוך יחסי גומלין, מערכת של קח ותן, ובחברה שכזו ההפרדה בין טבע לתרבות הופכת למטושטשת יותר: ציידים רואים את פעולת הציד כמחייבת הגינות מצידם – טקס לפני הציד, חוסר בזבוז של הניצוד, חלוקה עם הקהילה, ציד מהיר וחסר כאבים ככל האפשר – ואם הם לא יעמדו בכללים, החיות לא יסכימו להיות ניצודות בפעם הבאה. ניתן לראות את המעבר מחברת לקטים-ציידים לחברת חקלאות-מרעה כמעבר מחברה קהילתית המבוססת על אמון לחברה המבוססת על יחסים של שליטה. בין "טבע" ל"תרבות" קיימים שטחים אפורים לרוב: חיות מבויתות. קלוטון-ברוק, זואולוגית של חיות מבויתות, רואה את תחום התמחותה כתחום שבין "טבע" ל"תרבות". לתפיסתה, ההתפתחות שהאדם כפה על החיות היא חלק מהאבולוציה שלהן, ולא כוח חיצוני. את החיות המבויתות היא רואה כמינים נפרדים, לא כזנים של אותו מין, והיא מדברת על "שימור" מינים אלה – מונח שהיה שמור לחיות בר בלבד. ילדי Feral: (Feral – חיה שבויתה ושבה לטבע). ברברה ניסקה, בספרה "מעבר לגבולות" (1998), סוקרת כ-50 מקרים מתועדים של ילדי feral ב-600 שנים האחרונות. מדובר בדרך כלל בילדים שניטשו או אבדו, מעבר לגיל הינקות אך לפני שרכשו שפה, ואומצו ע"י חיות שונות – זאבים, כבשים, יענים, צבאים, בקר. התיעוד ברובו הוא גרוע, למעט שני מקרים: ב-1920 מצא כומר בהודו שתי ילדות במאורת זאבים, וב-1970 (?) נמצא ילד שגודל ע"י צבאים במערב הסהרה, ובוצע עליו מעקב ע"י ארמן, הצרפתי שאיתר אותו. התגובה הראשונית במציאת ילד פראלי היא זעזוע מטשטוש האבחנה טבע / תרבות, ולאחריה תגובה אלימה – נטילת הילדים בכוח גם אם נגד רצונם, הריגת המשפחה המאמצת (ובמקרה של זאבים קל לנמק זאת, שהרי הם טורפים מסוכנים!) וחינוך מחדש, כוחני מאוד, לניטרול ההרגלים הקודמים של הילדים. הילדים הפכו דומים לחיות החיות שגידלו אותם, דמיון שכלל חוש ריח מדהים, צורת תנועה שונה (בד"כ על ארבע, אם אומצו לפני גיל ההליכה), ניתורים משונים, מהירות ריצה לא סבירה, גידים וסוליות עבים במיוחד, ותקשורת מושלמת עם החיות המאמצות: הכומר שמצא את ילדות הזאבים דיווח כי אחת הילדות ניגשה על ארבעותיה ללהקת כלבים מסוכנים, ולאחר רחרוחים והחלפת מחוות הם הרשו לה לאכול עמם; ילד הצבי תיקשר עם הצבאים באמצעות הבעות פנים, כאשר תנועות ידיים החליפו תנועות אוזניים וזנב (ארמן ציין כי הילד היה חיבב לנהוג בנימוס של צבאים ולא רק על מנת להישרד, אלא גם משום שלא היתה לו יכולת להתגונן מפני נגיחת קרניים). הוא ניזון, כצבאים, מצמחים, אך בניגוד אליהם, הוא היה מסוגל לטפס ולקטוף תמרים. דוגמאות אלו מראות על גמישות תרבותית מדהימה, אולם הזעזוע של בני האדם מתכונות אלו היה גדול - היו שטענו כי הילדים היו מפגרים מלכתחילה ולכן ניטשו ע"י הוריהם, והיו שניסו לגמול את ילד הצבאים מניתוריו ע"י חיתוך גיד. ברברה ניסקה טוענת כי ילדים אלה חוו את המפגש עם מינים אחרים באופן מלא, לפי המודל לחוקר משתתף בקהילה, אנתרופולוג או זואולוג – רק ע"י חיים משותפים עם קהילה ניתן להבין אותה. חוקרים זואולוגים. המפורסמות שבחוקרים הן חוקרות הפרימאטים, והידועה שבהן היא ג'יין גודול, שהחלה במחקריה בשנות ה-60. בשיטת מחקר זו, לראשונה מכנים את הנחקרים בשמות ולא במספרים, יש מעקב אחרי משפחות, והמחקר אינו מפעיל כוח על הנחקרים אלא מתנהל מתוך כבוד אליהם. כך גם מחקר על חיי חתולים במכלאות – החוקרים הצטרפו לחתולים בתנאי הכליאה ולא נרתעו מתיאור החתולים והמטפלים האנושיים באותו מישור ומאנתנומורפיזם והאנשה של החתולים. ע"י כך הם יכלו להגיע לתובנות שלא היו אפשריות בדרכי המחקר הקודמות. פרופ' יבלונקה ופרופ' אביטל הגדירו תרבות ומסורת בחיות ממינים אחרים כאינפורמציה שעוברת מדור לדור בדרך הכרתית ושאינה הכרתית, והיא מהיסודות המכוננים של האבולוציה. הכרה בחיה כסובייקט קל להשוות בין בהמות עבודה לקבוצת עבדים: הם נשלטים ע"י בני אדם, הם משמשים לביצוע עבודות פיזיות קשות והם אינם מופעלים בצורת מכניסטית, ע"י לחיצה על כפתור, אלא ע"י הטיית רצון העבד או הבהמה לרצונו של השולט. כלומר, יש כאן הכרה בהיותם סובייקטים בעלי רצון. אך כמובן שקיימים הבדלים: החיות נאכלות, את העבדים ניתן לנצל לעבודות מורכבות יותר, וניתן לנצל אותם מינית. השוואה אחר ניתן לערוך בין חברת מקנה לחברה פיאודלית: האדון מגן על צמיתיו תמורת היבול מפני אדונים אחרים, הגנה שיתכן והיא רצויה ויתכן שאיננה. לעומתו הרועה מגן על עדריו מפני טורפים, מרפא ומחלות ומסייע בלידות, והוא גובה את שכרו בצמר וחלב (אכילת החיות אינה יכולה להיות יומיומית, משום שבמקרה זה החיות יכלו במהרה). את עדרי הענק של הקאובוי באמריקה ניתן להשוות לסולטנות הטפילית – לשליט אין קשר עם העדר / נתינים. גם האילוף הוא הכרה בסובייקט של החיה. אריסטו הגדיר את הכלים המשמשים את האדם ככלים דוממים, כלים חיים וכלים חיים ומדברים. המאחד את החיות והעבדים הם היותם כלים, ויכולת הדיבור של העבדים היא משנית להיותם כלים. בתעשיית מזון אין הכרה בהיות החיה סובייקט, ואין דרישה ממנה לעבוד. הניכור בתעשייה, עליו דיבר מרקס, מתבטא גם כאן: הפועלים / חיות הם כמשאב, המנוהל רציונלית ע"י בעל ההון למטרות קפיטליסטיות. החיה, גם בהיותה מייצרת בשר, צמר או ביצים, עדיין פועלת פעולות טבעיות מסוימות – בוררת מזון, מחפשת מקום שינה, מזדווגת, מגדלת צאצא. ואילו במשק המתועש, תפקודים אלה נשללו מהחיה לחלוטין ונותרו רק התפקודים הספונטניים בלבד – יישום קיצוני של הקפיטליזם. בעוד המכונה אינה נתפסת כחומר גלם (יש להזין אותה בחומרי גלם), החיה כבר נתפסת כחומר גלם וכמוצר בעצמה, בחייה ובמותה. (יש לציין כי מרקס היה ספשיסיסט שכמו אריסטו תפס את החיות ככלים. למרות שראה את המכניזציה שעברה על הפועלים, הוא לא ראה את התהליך הדומה שעבר על החיות. גם תפיסת השחרור העצמי אינה יכולה לחול על חיות, שאינן יכולות לשחרר את עצמן, אם כי כיום יש במחשבה המרקסיסטית ביקורת על תפיסה זו, כאשר מחילים אותה על בני אדם שאינם יכולים לשחרר את עצמם או שיכולים ואינם משחררים. האידיאה של אדם החופשי המרקסיסטי היא של אדם מחוץ נישה מקצועית, בעל יכולת לבחור בין ציד, דיג, רעית צאן או הגות – כלומר אדם שכל פעילותו המטריאליסטית היא דיכוי חיות ממינים אחרים!) מחוץ למשק המתועש, חיות מחמד יכולות להיתפס כחלק מהמשפחה, "כמו בני אדם". אך תפיסה זו קיימת רק בספירה המשפחתית, ומחוצה לה חיית המחמד נתונה לקניה ומכירה, לחטיפה ולהרג המוני, וגם במשפחה החיה מספקת בד"כ צורך כלשהו – אופנה (חיות גזעיות), צעצוע לילד, שמירה וכו'. וגם בתנאים אלה, חיות המחמד הן חלק מתעשיית הניצול – הן אוכלות חיות - מוצרי לוואי של משקים מתועשים, ובארה"ב קיימים מפעלי עיבוד לחיות מחמד. בתעשייה, חיות מתות נטחנות ומוגשות לדור הבא של אותו מין, אם כי נוהל זה צומצם בבקר בעקבות הדבקות במחלת הפרה המשוגעת, ותרנגולות נטחנות לדשן (בארץ הפרות אוכלות דגים). אך אין אפשרות למתוח את כל ההשוואות שערכנו עד הסוף – אין תופעה של ניצול יומיומי של בני אדם למען חומרי גופם כתופעה נורמטיבית. התופעה הקרובה ביותר היא הסחר בנשים והזנות – תוצר האישה – גופה - הוא ספונטני לגמרי, אין לאישה חלק בגדילתה ובהפיכתה ל"מוצר". גם רצח עם או תופעות דומות בשואה הם בבחינת היוצא דופן, ואילו ניצול בעלי החיים הוא תופעה נורמטיבית לגמרי. ובניגוד לכל תופעת דיכוי אחרת המוכרת לנו, במקרה זה המעמד המדוכא אינו יכול להשמיע קול ולמחות בצורה ברורה, ולכן האתגר המוסרי העומד בפנינו גדול אף יותר. |
קישורים נוספים: |