| הדיון הציבורי בנושא ההנדסה הגנטית התעצם מאז שכפול הכבשה דולי, כאשר החששות הפופולריים שבלטו בו היו: האם ניתן יהיה שלכפל אוכלוסיות שלמות של חיילים? או של עבדים? האם ניתן יהיה לייצר מעמד שיהיה נחות, לא כתוצאה מדיכוי חברתי, אלא כתוצאה מהמטען הגנטי שלו? האם טיפולים גנטיים, שיוענקו בעלי היכולת בלבד, לא ייצרו מעמדות שהם עדיפים מבחינה בריאותית ומבחינת האינטליגנציה עקב כוחות השוק? מהו מושג ה"אדם", על אילו תכונות ניתן לוותר באדם, ואילו הן הכרחיות? להשבחה גנטית באדם (אווגנטיקה) יש תקדימים רבים, אך ניתן לומר כי הדיון בה גבר במאה ה-19 , כאשר פרנסיס גלטון פרסם בשנת 1865 מאמר בנושא. את רעיונותיו הוא שאב מהשבחת בעלי החיים, והוא חילק את עקרונות השבחת האדם לפוזיטיביים ונגטיביים: יש בני אדם ראויים יותר, ואותם יש לעודד להתרבות, גם באמצעות תמריצים כלכליים (בגרמניה עקרון זה יושם ע"י טיפוח אתוס המשפחה והאמהות). לעומתם, יש בני אדם שאינם ראויים להתרבות - אלכוהוליסטים, פושעים, עניים ("תכונות" שנחשבו מולדות). עד שבאו הנאצים והוציאו לאווגנטיקה שם רע, היא היתה תחום מכובד בהחלט- העוסקים בה באו מכל הקצוות, מימין ומשמאל, בדרך כלל ללא גוון לאומני (למעט הנטיה להעדיף את הגזע הלבן). הם תפסו את הגזע האנושי לא כאוסף פרטים, אלא כמשאב בו ניתן לערוך תיקונים סוציו-פוליטיים, בעזרת פעולות ביו-רפואיות, על מנת להגיע לניהול רציונאלי של אוכלוסיות. כך עבר הגזע האנושי בתפיסתם רדוקציה מפרטים לגנים. לתפיסה זו יש כיום ביטוי שונה במקצת, בגישה בה מתעלמים מהשפעות סביבתיות על האדם ומתמקדים במטען הגנטי שלו. הנאצים הביאו את ההשבחה הגנטית באדם לשלמות: המתות חסד, עיקורים והשמדת אוכלוסיות - האווגנטיקה היתה למדיניות. כיום, בעולם שלאחר הנאציזם, העיסוק באווגנטיקה כמעט ונעלם, ובמקומו באה הגנטיקה בבני האדם. אלא שבכל הקשור בבעלי חיים, מעולם לא התעוררה כל בעיה מוסרית. ביות בכל חברה אנושית מוכרת תופעת חיות המחמד בצורות שונות. על פי רוב מדובר באיסוף חיות בר, בדרך כלל גורים, אשר לא כולם שורדים או מסוגלים להתרבות. בחברות פרימיטיביות, הקשר בין בני האדם לגורים יכול להיות הרבה יותר אינטימי מהמוכר לנו - האכלה מפה לפה, הנקת גורי קופים ע"י נשים, וכדומה. מחקרים היסטוריים מעלים מספר אפשרויות לתחילת הביות: יתכן שהחל כקשר של ניצול ותועלת הדדית בין האדם לחיה, ייתכן שהחל כניצול מצד החיה בלבד (למשל ציפורים, שאוכלות שאריות אך אינן תורמות דבר לאדם), וייתכן (וזוהי הסברה המקובלת) כי מדובר בניצול מצד האדם. ג'ולייט קלוטון-בלוק הגדירה שני צירים בביות: ביות הזאב (לפני כ-12,000 שנים), לשימוש כחית ציד, שמירה ומחמד, וביות הצאן ולאחריו הבקר (לפני כ-10,000 שנים), לשימוש כמזווה מהלך ויותר מאוחר, עם השתכללות השליטה במקנה, גם למען הצמר והחלב. ביות העופות חל כפי הנראה לפני כ-5,000-4,000 שנים. ייתכן ביות הזאב התרחש בחברה של ציידים ולקטים, שנעזרה ביתרון הכלבי בתחום הריח, הזריזות והצייתנות, וכך ניטרלה את התחרות מצד הזאב. וייתכן כי היתה זו חברה חקלאית, שנאלצה לשמור על שדותיה מפניה הצבאים. כך או כך, אוכלוסיית הזאבים המבויתים הופרדה מאוכלוסיית זאבי הבר. על ביות המקנה ניתן להקיש מחברת הלאפים - עדר של איילי הצפון, המלווה בקבוצת אנשים קטנה יחסית. לבני האדם כמעט שאין שליטה על מסלול הנדידה של העדר. הם שומרים על האיילים מפני הזאבים, ומדי פעם הורגים אחד מהם למאכל ולשימוש בשאר אבריו. הם חיים כטפילים של העדר. ייתכן ובמקומות אחרים התקיים מודל יחסים שונה, בו התחקו בני האדם אחר ציר הנדידה העונתי של עדר מסוים, למשל צבאים, והדפו אותם למקום סגור, שם הרגו אותם. ייתכן ומכאן צמח רעיון הכליאה. על ביות העופות ידוע פחות: כנראה שהוחל בביותם לקרבות תרנגולים, כלומר נהנו מתוקפנותם. אותו פרנסיס גלטון שעסק באווגנטיקה, כתב בשנת 1863 על עקרונות הביות ונתן בהם סימנים, המקובלים עד היום: - עמידות / קשיחות / סתגלנות של החיה (יכולת הגורים שנחטפו מהוריהם לשרוד בטיפול ובתנאים שונים לגמרי). - יכולת לחיות בשטחים סגורים ובצפיפות (לכן האנטילופות, למשל, לא בויתו). - יכולת התרבות בשבי (רוב חיות הבר אינן מתרבות בשבי או בגני חיות). - התנהגות חברתית ומבנה להקתי היררכי, בו האדם יכול להחליף את מנהיג הלהקה (מבחינה זו החתול הוא יוצא דופן), צייתנות ותוקפנות מועטה. - תקשורת סימנים בין פרטים שונים, המאפשרת להבין סימנים מבני האדם. בודיאנסקי הוסיף כי תכונות אלה, ככלל, מאפיינות יותר חיות צעירות, שהן סקרניות ואינן נרתעת ממגע עם מינים שונים. תכונות אלה נותרות בחיות בוגרות מבויתות. ברוב המינים המבויתים, בהשוואה למינים הקרובים להם ושאינם מבויתים, נמצאו מאפיינים פיזיים דומים - אוזניים שמוטות, ולסת קצרה יותר. בניסויי שנערך במאה ה-20 בברית המועצות ע"י בלייאב, הורבעו שועלים משך 5 דורות (כ-20 שנים), על מנת לקבל תכונה אחת ויחידה - מזג נוח לטיפול. בתום הניסויי השועלים החלו לגלות מאפיינים כלביים - נביחה, אוזניים שמוטות, זנב מתעקל, צבעים מגוונים וייחום פעמיים בשנה. כבר בדורות הראשונים של הביות ניכר שינוי דרמטי בחיה המבויתת - החששנות יורדת, החושים פחות חדים, המבנה החברתי מתרדד, גודל הגוף מצטמצם, ונפח המוח יורד עד ל-3/4! חלק מהשינויים הפיזיים בחיה הם אך תופעת לוואי של הביות, וחלקם נועדו לסייע למגדל להבחין בין החיות המבויתות לחיות הבר. שינויים אחרים - קרניים גדולות במיוחד או פרווה ארוכה מדי - עלולות להפריע לחיה לשרוד או להתרבות בטבע, ולכן עליהן לחיות אצל האדם. טים אינגולד הגדיר את הביות מחיים של אמון בטבע למצב של שליטה בטבע: עדויות אנתרופולוגיות מחברות פרימיטיביות בנות זמננו מראות כי הציד נערך מתוך כבוד לחיה ומתוך ראיה שוויונית. כאשר מופיעה השליטה, מופיעים הבידול מהטבע וראית החיה כרכוש. בידוד אוכלוסיות מאוכלוסיות הבר נוצר בהדרגה, ואולי אף לא היה מכוון וללא ידע בתורשה - המגדל פשוט נתן יותר סיכויי לחיות שתקשרו איתו. אבל משהחל, האדם העדיף תכונות מסוימות וניסה להגיע אליהן. בתחילה היו אלה תכונות נפשיות ולא גופניות - שהרי לכל היונקים יש בשר. לאחר מכן, משהתמעט הצורך ב"שיתוף פעולה" מצד החיות, עבר הדגש אל התכונות הגופניות. כיום עדיין קיימת התעניינות בתכונות הנפשיות של בעלי החיים, כפי שהם באות לידי ביטוי בהתנהגויות כניקור הדדי, ויש ניסיונות של התעשייה להתמודד עמן. קלוטון-בלוק הגדירה את הביות כשינוי תרבות המין, עד לאובדן התרבות, כאשר "תרבות" לשיטתה, היא דרך חיים הנכפית על הצעירים ע"י הבוגרים, אינפורמציה שמועברת מדור לדור. בתהליך הביות, בני האדם תופסים את מקום הבוגרים ורמת המורכבות של התרבות הולכת ויורדת, עד לרמה בה היא נעלמת לגמרי: במשקים מתועשים אין כל קשר בין הדורות, באשר נעשה שימוש במדגרות אוטומטיות וכיוצא באלה. ניהול רציונלי אינו ממאפייניו המוקדמים של הביות. בתחילת הדרך לא נעשה אפיון של התכונות הרצויות, והחיות לא הורבעו בהתאם. אך זנים בכל זאת נוצרו - כבר לפני 2,000-5,000 שנים, במצרים, התקיימו זני כלבים ובקר הדומים לזנם בימינו. דוגמאות יוצאות דופן הם הכלב הפקינזי בסין והסוס הערבי בימי הביניים. אך במאה ה-18 נכנס ההגיון הכלכלי לתמונה - מספר מגדלים הבינו שתוך עשורים ספורים הם יכולים לשפר מינים קיימים ולהרוויח מכך. שיפור המינים החל כבר במאה ה-17 בסוסי מרוץ, והמשיך ביתר שאת בחזירים ובכבשים. המשפרים Improvers היו ברובם יזמים וחקלאים בעלי מעוף, והשיפור נתפס כמעשה אמנות ייחודי וככשרון נדיר, כפי שכתב דארווין (שהגדיר את מנגנון השתנות המינים מתוך התבוננות ב"משפרים") ב"מוצא המינים". עדיין לא פשתה הגישה הטכנוקרטית, אך כבר חל שינוי בתפיסה החיה - מעתה לא רק בעלות על הפרט, אלא גם בעלות על פוטנציאל התורשה. בשלב זה החלה השכרת זכרים להרבעה. תפיסת השיפור כמעשה אמנות נעלמה כאשר ההשבחה החלה להיות המונית, כאשר בריטניה מובילה בכך, ולאחריה העולם המערבי ולבסוף כל השאר: החלו החינוך החקלאי וחקר הגנטיקה ע"י דארווין וגרגור מנדל. לאחר מכן נכנסו הממשלות לתמונה (במיוחד ארה"ב) ועודדו זנים מסוימים. קמו מכונים מיוחדים לרישום אילנות יוחסין - לא רק בסוסים אלא גם בבקר - והתפתחה תפיסה של טוהר הגזע. מכאן התפתחה תפסית עולם ערכית, של המשפרים כשמפרי חיות נחותות. אלא שאיכות החיות נמדדה כלכלית - שהרי מבחינה אבולוציונית אין שום יתרון לחיה משופרת ומושבחת אשר אינה מותאמת ואינה יכולה לשרוד בטבע. גידול אוכלוסיות ענק למאכל החל במאה ה-18. לפני כן חיות גודלו למאכל רק עבור העשירים, ושאר החיות נאכלו רק בסיום תפקידן כחולבות או כמטילות. עם התיעוש בבריטניה ועלית רמת החיים נעשתה אכילת הבשר להמונית. בשלב זה התכונות הרצויות היו: נפח בשר, גדילה מהירה וצמצום חלקי גוף לא כלכליים לעומת חלקי גוף רווחים יתר. המשפר הבריטי בייקוול היה הראשון שהדגים חיות משומרות בפורמלין כאות וכמופת לפרופורציות הרצויות שחית המשק. במאה ה-19 כבר הובן כי חדות עין וכשרון, אין די בהם לאמנות ההשבחה - יש צורך באוכלוסיות ענק, מהן ניתן לברור את החיות בעלות התכונות הייחודיות (שלד קטן עם שרירים גדולים, או נטיה להתבגרות מהירה יותר בכמה ימים), והרביע אותן עם הדומות להן. כיום, 90%-80% משוק הפטמים (תרנגולים לבשר) העולמי נשלט על ידי 3 חברות בלבד, כאשר בשנות השבעים עדיין היו 5 חברות. חברות אלה מספקות את החומר הגנטי לחברות מקומיות, המתאימות אותו לשוק המקומי. בארץ, חברת "ענק - טיפוח עופות בע"מ" משווקת זנים תחת הכותרת השיווקית "חדש!!!", בעוד "אפרוחי כביר" מדגישים בפרסומיהם את המאגרים הגנטיים הישנים והטובים של "פטם כבקשתך". כלומר, כיום מדובר בשליטה מוחלטת ברבייה, לא בבידוד גנטי של אוכלוסייה מועדפת או הרבעת קבוצת מצומצמת של נקבות ע"י זכר אחד. כיום הזרע נחלב מהזכר (בהליך שהוא אלים כשלעצמו) והוא משמש להפריית אלפי נקבת בעולם כולו. אלא שעל התעשייה להתמודד עם הגיוון שבנקבות. בתעשיית הבקר מתגברים על כך ע"י הפיכתה של הפרה לאינקובטור, כאשר מושתלת בה ביצית מנקבה מובחרת שעברה טיפול הורמונלי לביוץ יתר. (ניסויים בהזרעה מלאכותית החלו רוסיה בשנות ה-20 והמשיכו בארה"ב. כיום כל התעשייה מתנהלת בהזרעה מלאכותית.) שינויי פרופורציות הגוף בהשוואה בין תרנגולים לבשר משנת 1957 (כאשר כבר אז הם שונים משמעותית מתרנגולים במאה הקודמת) לתרנגולים משנת 1992 נמצא הבדל של פי 3 במשקלם (יודגש כי הבדלים כאלה אינם קיימים בין אפילו בין שנים שונים של אותו מין). משקל החזה ביחס לשאר הגוף עלה פי 2, לתפארת השניצל. נוצר מצב בו גוף התרנגול אנו עומד בנטל החזה, ולכן פטמים נוטים ליפול קדימה, או פשוט נותרים רבוצים, עד להיווצרות פצעי לחץ. גם זמן השגת המשקל המבוקש התקצר במחצית, בעוד שניצולת המזון השתפרה - החיות גדלות מהר יותר על פחות מזון. בתעשיית הביצים, תרנגולות בנות ימינו מטילות כ-300 ביצים בשנה, לעומת 100 לשנה בתחילת המאה. בתעשיית החלב עלתה תנובת החלב מ-8 ליטר ליום בתחילת המאה ה-20 ל-30 ליטר, ללא שימוש בחומרים כימיים, רק ע"י השבחה גנטית (בעזרת הכימיה ניתן להגיע עד ל-50 ליטר). בנוסף, התעשיות מעודדות את נטיית הזכרים (לייצור בשר) להיות גדולים יותר, על מנת להשיג תפוקת בשר גבוהה יותר, ואת נטיית הנקבות (לייצור ביצים וחלב) להיות קטנות יותר, על מנת לחסוך בעלויות המזון. כיום המחקר מתמקד בפיתוח זנים עמידים יותר למחלות ותוקפניים פחות. התמוטטות החיות כבר במאה ה-19 התלוננו מגדלים על ירידה בפוריות החיות ועל החלשותן. עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 כבר דובר על "התמוטטות החיות". חיה, מעצם המנה הביולוגי שלה, חולה וסובלת, עוד לפני שנחשפה לתנאי הקיום בתעשייה. לדוגמא - בין 20% ל-50% מהתרנגולים סובלים מבעיות רגליים ומכאבים כרוניים כה חזקים, שאינם מסוגלים ללכת (כאשר הוזרקו להם משככי כאבים הם חזרו לפסוע). כן נפוצה תופעת "כשילת הרגליים" - מעין "שפגט" שהפטם הצעיר מבצע משום ששלדו אינו מסוגל להחזיק את מקלו המנופח. יש לציין שפטמים אלה אינם מסוגלים להגיע לאוכל, ומתים מרעב. תופעה נפוצה אחרת היא אי ספיקת לב - מערכת לב/ריאה אינה מסוגלת לעמוד במעמסה. רק בישראל מתים כל שלנה כמה מיליוני תרנגולים (מתוך 150-160 מליון) ממיימת- שלפוחיות איומות. כל תעשיית החיות, הכוללת כ-10 מיליארד חיות היוצאות כולן מאותם קווי ייצור, מתאפיינת ברגישות גבוהה עשרות מונים למחלות לעומת חיות הבר. תוצאה של ברירה טבעית לשרידה לעומת ברירה מלאכותית לרווח כלכלי. הנדסה גנטית שינוי החומר הגנטי ע"י החדרת גן או מקטע זר עדיין אינו בשלב יישומי. אך כיום תפיסת הבעלות השתכללה עד לבעלות על המטען הגנטי של החיה, עד לרישום פטנט על יונק מהונדס.... אך בכל הדיונים נפקד מקומן של החיות עצמן: מה יקרה כאשר גנים אנושיים יושתלו בחזיר (כלומר שינוי החזיר לייצור אחר) ויוקמו חוות חזירים וחיות אחרות כמאגרים לאיברי חילוף? מתי יגדלו חיות להפקת תרופות ולא רק למזון? האם יהונדסו חיות על מנת שישמשו לסימולציה של מחלות אנושיות? - עכברים כאלה כבר קיימים. והיישום המתבקש ביותר - הנדסה גנטית למען תפוקה גבוהה יותר, במקום לעבוד עם אוכלוסיות ענק והרבעה בררנית. ואכן, דגי סלמון מהירי גידול כבר הונדסו. ברבייה מלאכותי, כל תכונה רצויה שמושגת בחיה, מלווה בתכונות לא רצויות, גופניות ונפשיות (בד"כ רגישות גבוהה והתנהגות מבוהלת ומבועתת). בעזרת ההנדסה הגנטית ניתן לבודד את התכונה הרצויה, ללא תכונות לוואי. אך דבר זה לא יועיל לרווחת החיות, כפי שמנסים לטעון, משום שכוחות השוק יגברו, כתמיד: והיה וייצרו בעלי חיים הניתנים לציפוף מוגבר, עדיין יצופפו אותם מעבר לסף זה, עד לשלב בו התמותה תהיה כלכלית. |
קישורים נוספים: |