| ניצול מתועש המונח "ניצול מתועש" מתייחס לראיית החיות כמשאב ("ניצול מתועש" יכול להתייחס לכלל מיני החיות, ביניהם בני האדם, אך הרוב המכריע של בני האדם, גם אלה המנוצלים, אינו נמצא בתנאים של ניצול מתועש), תוך הפעלת לחץ על החיה להפקת מוצר. החיה מגיבה בלחץ נגדי - ניסיון בריחה, ולאחר מכן התמוטטות. התעשייה, מצידה, מגיבה במניפולציות שונות, על מנת למזער את הלחץ הנגדי. החיות הן חלק מהמערכת, כמו מתקני הייצור וכמו המוצרים, חלק לא מיוחס. הן חלק מחישובי עלות/תועלת, ללא התייחסות לחיה כחיה. ישנם תאגידים עוסקים בנפט, רכב וחקלאות במקביל, כאשר החיות הן בפשטות עוד תעשיה. המונח "תעשייה" אינו בא להביא זעזוע מוסרי מהאכזריות הגלומה בתנאי הגידול, אלא משמש כתיאור פשוט - מדובר כאן בתעשייה לכל דבר: 1) צמצום הפונקציות 2) צמצום מגע פועלים/חיות 3) יצירת סביבה מלאכותית 4) שינוי החיות (ע"י הטלת מומים, הכלאות, שינויים גנטיים) 5) מדע וטכנולוגיה 6) תחרות כלכלית 1) צמצום הפונקציות עבודת חיות החלה בתקופה הלא מתועשת, בסבלות פשוטה (חמורים, כלבים) ובשימוש בחיות למשימות חקלאיות, ככלבי רועים. עדיין נדרש מהחיה ידע ותושייה, הבנה של פקודות ויכולת לבצע אותן. מאוחר יותר חיה נקשרה והושם עליה עול, והדרישות ממנה קטנו. כיום אין לחיות קיום מעבר לפונקציות גופניות בלבד - תנובת חלב, ביצים, בשר, צמר ועור. אין להן מבנה של עבודה/ מנוחה, אלא מצב של 100% עבודה - כל תנועה שהיא מבצעת, תנאי המחיה, התאורה וכן הלאה - כל אלה מבוקרים. בתעשייה נוצר לחץ לבטל כל פונקציה טבעית מלבד הייצור (הגדלת נפח השרירים, למשל). על החיה לא מוטלת כל מטלה שעליה לבצע לפי מיטב כישוריה. בעבר שימשו החיות לשלוש או שתי מטרות (מטרה + אכילת בשרה בזקנתה): צמר/בשר, או חלב/בשר, בנוסף לייצור הפרשות לטיוב הקרקע (למעט חזירים, שגודלו לבשר בלבד). השימוש בהפרשות בוטל בעזרת הדישון הכימי, בלעדיו לא תתכן החקלאות האינטנסיבית של ימינו. וכיום עברנו לחיות חד תכליתיות - לבשר בלבד, לביצים בלבד, וכן הלאה. ההרבעה הבררנית של חיות לתכלית אחת החלה רק במאה ה-18. כיום ההרבעה ותנאי החזקה מכוונים למטרה עיקרית בלבד, לה נוספים מוצרי הלוואי. בברק המוחזק לבשר, ההרבעה ותנאי ההחזקה מכוונים לגדילה מהירה; בבקר לחלב - לבגרות מינית מהירה. בעופות, ההפרדה בין עופות לבשר לעופות לביצים החלה רק במאה ה-20. ההפרדה היא כה מוחלטת, עד כי השימוש בעופות ביצים לבשר אינו כלכלי, ולכן העופות הזכרים מומתים, ואילו המטילות עצמן אינן משמשות במותן לתעשיית הבשר אלא כמוצרי לוואי. מתחילת המאה ה-20 נעלמה בעולם המערבי הדגירה הטבעית, ולאחר מכן מעלמה אף ההפריה הטבעית - זוהי פונקציה מיותרת, הדורשת מקום, זמן ויכולת בחירה. ההפריה המלאכותית החלה ביונקים גדולים והגיעה עד לעופות. במקביל ניסתה התעשייה לבטל פונקציות לא כלכליות אחרות - אפילו תנועות הגוף של החיה בתעשיית הבשר, השורפת אנרגיה - ומכאן צמחה הכליאה האינטנסיבית. 2) צמצום מגע פועלים/חיות לצמצום המגע יש השלכות על אופי הטיפול: הטיפול החל בחיות חופשיות, והמשיך עם עדרי ענק של כבשים לצמר בתעשיית הצמר בבריטניה של המאה ה-14, כאשר פחות ופחות אנשים טיפלו ביותר ויותר חיות. הבוקרים באמריקות במאה ה-19 היוו המשך - אדם בודד האחראי לאלפי ראשי בקר. אך למרות היחס הקיצוני, עדיין אין כאן תיעוש. התיעוש מתחיל בהזנה מלאכותית, כאשר החיות חדלו מלרעות, במאה ה-19. ההזנה המלאכותית דרשה כוח אדם נוסף, אך מגמת הצמצום בכוח אדם המשיכה. שנות חייה של החיה בתעשייה הולכות ופוחתות, הממוצע עומד על שנתיים (עופות לבשר- עד 6 שבועות, בקר לבשר - 18 חודשים, בקר לחלב - 8-6 שנים לעומת למעלה מ-20 שנים בטבע). וכך, המטפל, המוצא את עצמו מול עדר ענקי וקצר חיים, אין לו הזמנות להכיר את הפרט. מגמה אחרת היא התמחות והתמקצעות של המטפלים - אם בעבר הקצב היה אחראי על ביתור החיה על כל חלקיה, כיום כל אחר ממונה על ביצוע חיתוך מסוים לאורך פס הייצור של השחיטה. וכך גם בגידול החיה - יש הגודעים קרניים, יש הקוטמים מקור, יש קבלני פינוי גופות, ישנם המדענים וישנו בעל המשק. העבודות ה"מלוכלכות" יותר - פיזית ומוסרית -מבוצעות ע"י פועלים קשיי יום, הרבה פעמים עובדים זרים, שהם עצבניים ונוטים להתפרצויות סדיסטיות (קיים לכך תיעוד רב) שאינן מחויבות מעצם המטלות, אך הן הפכו לחלק אינטגרלי מהתעשייה. שימוש במתקנים אין פירושו רק אוטומציה. מתקני הכליאה עצמם חוסכים בעבודה: כך הרצפה האלכסונית בלולים גורמת לביצים להתגלגל למטה וכך המסלולים לבקר ולחזירים לשחיטה. האוטומציה נפוצה בייחוד בשלבי השחיטה - החיות נתלות על רגל אחת על מסוע, וכך עוברות את כל שלבי השחיטה והקצבות (שיטה זו פותחה כבר לפני 130 שנים). חליבה מכנית החלה להיות נפוצה באמצע המאה ה-20, עד כי היום נעלמה החליבה הידנית לגמרי. כך גם הגז האוטומטי. איסוף התרנגולות עצמן מתבצע ע"י זרועות גומי או - במקרה של תרנגולות לשחיטה - ע"י מעיין קומביין ש"קוצר" אותן מהקרקע ומטיל אותן למסוע. מזון ומים (בעיקר בלולים) מסופקים ע"י מערכת בקרה ממחושבת, המנטרת גם הלחות והטמפרטורה. כלומר, מגע המטפל בחיות כמעט שאינו קיים. טיפול וטרינרי. עד המאה ה-20 טיפול וטרינרי ניתן רק לחיות גדולות - כפרות, כבשים וסוסים - טיפול בחיות הקטנות פשוט לא השתלם. הטיפול בחיות הקטנות החל באמצע המאה ה-20, ולאחריו החל הטיפול בחיות המחמד באופן נרחב. אך רוב הוטרינריה אינה בסגנון ד"ר דוליטל או ג'יימס הריוט - היא משמשת את התעשייה. חל מעבר מטיפול פרטני ביחידים לטיפול בלהקות (עדרים, להקות דגים), עם דגש על טיפול מונע - כאשר החיה כבר חולה, אין לה הרבה סיכוי, ואם כל העדר חולה, הוא יושמד כולו. הטיפול ניתן ברובו דרך המים והמזון או בריסוס מגבוה. 3) יצירת סביבה מלאכותית ימי הכליאה כימי הביות, אך כליאה תעשייתית החלה רק במאה ה-18, עם התפתחות ההזנה המלאכותית. הכליאה מחייבת הזנה מלאכותית, וזו התאפשרה רק בזכות חקלאות משגשגת, ופריצות דרך בתזונה ובבריאות. גילוי וייצור ויטמין A ו-B בשנות ה-20 איפשרו את כליאת התרנגולות, שעד אז פשוט מתו. לאחר מכן פותחו הורמונים ואנטיביוטיקה. צפיפות החיות במתקני הכליאה היא, בפשטות - עד מוות. -לצופף כמה שיותר חיות, עד הקו שמעבר לו הן מתות. וישנם סוגי תעשייה בהן כלכלי לספוג עד 5% תמותה, משום שהמתקן יקר יותר מהחיות. כלומר, המוות אינו תאונה אלא חלק מהמערכת. בתעשיית הפטמים הצפיפות המקובלת היא שטח של 20X20 ס"מ לתרנגול, כאשר בשיא גידולם הם גדולים משטח זה. כך במתקן נייח. במתקן נייד להובלה, שהוא יקר יותר, הצפיפות גבוה עוד יותר. יתרונות השימוש בכלובי סוללה בתעשיית הביצים הם הרחקה מהקרקע, העלולה להוות מצע להתפתחות מחלות, וחסכון במקום ע"י גיבוב קומות (עד 8 קומות), המאפשר לגדל עד מאות אלפי תרנגולות יחדיו. בדירים ורפתות, על מנת להתרחק מהקרקע, משתמשים במצעים הנוחים לניקוי - בטון או עץ מחורץ, המובילים את ההפרשות. כיום נעשים בארה"ב ניסיונות לגדל חזירים ושפנים בכלובי סוללה. בקרת האקלים אחראית על הטמפרטורה המיטבית ועל שיווי משקל עדין בין חנק מלחות יתר לבין חנק מיובש. כאשר היא נכשלת מתרחשים מקרים של תמותה המונית. החקלאים מנסים לחסוך בחימום, תוך הסתמכות על חום הגוף של החיות, ואז עליהם לצמצם את האוורור. החיות שוהות באוויר מזוהם באדי אמוניה מהפרשותיהן, מה שגורם להרס הריריות ולפגיעה בעיניים - עד לעיוורון, גם בתקופת חיים כה קצרה. התאורה מהווה גורם נוסף - באמצעות כיבוי או הדלקת אור, תאורה צבעונית או תאורה חלשה יותר, מעודדים חיות לאכול יתר, להטיל יותר, ובאמצעות חיים בחשכה מונעים מהן לזוז ולבזבז אנרגיה. 4) שינוי החיות התעשייה, בניסיונותיה לדחוף הלאה את גבולות הסיבולת של החיות, מנסה מספר דרכים - גנטיקה, ניתוחים (ללא הרדמה על פי רוב), אילוף (גם גדר היא סוג של אילוף - לאחר מספיק היתקלויות, החיה כבר תלמד). בניתוחים מנסים למנוע אלימות ע"י כריתת האיבר הפוגע- המקור בעופות והקרניים בבקר, או ע"י כריתת האיבר הנפגע - זנב החזיר והדלדל של תרנגולי ההודו. הניתוחים מבוצעים ללא הרדמה על מנת לחסוך בכסף ובזמן - יש יותר מדי חיות. (השינוי בחקיקה בארץ לגבי גדיעת הקרניים בבקר, בעקבות החשיפה ב"כלבוטק", מתאפשר משום שהפרות הן חיות גדולות ויקרות. קשה להאמין שזה יתאפשר לגבי עופות.) בתנאים אלה, הוטרינריה מתמצה במניעה ובניסיון להשאיר את החיה חיה ומייצרת. מכאן השימוש הגורף באנטיביוטיקה מוחלשת ובזרזי גדילה, ומכאן הפיכת הפרות החולבות לאוכלות בשר - על מנת שיוכלו לייצר עד 50 ליטר חלב (לעומת 8 ליטר בטבע), יש לספק להן חלבונים, הניתן בצורת שיירי תרנגולות. 5) מדע וטכנולוגיה לתעשיית החי יש תלות מוחלטת במדע ובטכנולוגיה, ולכן אין להפריד בין המאבק בניסויים בבעלי חיים למאבק למען זכויות בעלי החיים. כיום, כל פרט בחקלאות הוא פרי פיתוחים ומחקרים, הנוגעים לכל תנאי חייו - מתקני הכליאה, כלי ההובלה, תאורה, בקרת אקלים, בידוד גנטי, בידוד חלבון. ההיי טק הכרחי לתעשייה, והוא מיושם ע"י ויויסקציה - ניסויים בחיות עצמן, בדרך כלל במשקים ניסיוניים. במשקים אלה נבדקים תנאים שונים על להקות גדולות - עד כמה ניתן לקצץ במזון, לשל, או מהם תנאי התאורה המיטביים. - גם מדע רווחת בעלי החיים משרת את התעשייה - המידע הנאסף בו מאפשר הפעלת לחץ יעילה יותר על החיות. 6) תחרות כלכלית בתנאים של תחרות כלכלית, הייעול הוא הכרחי, ואת מחירו משלמות החיות. כבר בשנות ה-20 היה קיים ידע מספיק על הזנה מלאכותית של חיות, אך הן עדיין מתו מתת תזונה, בשל שימוש במזון זול יותר. מכאן צמח השימוש מחזור חיות (גוויות למאכל), או שימוש בחיות כמוצרי לוואי. מגמה זו החלה באמצע המאה ה18, בגידול חזירים ליד מזקקות שיכר, על מנת שיוזנו משאריות המזקקות. בתנאים אלה נשללת מהחיות חמש החירויות הבסיסיות: לקום, לרבוץ, להסתובב, להתנקות ולמתוח איברים. כל צורך מיני או אינטראקציה חברתית נשללים אף הם - בצפיפות גבוהה כל כך אין קיום לחברה. הן אינן יכולות להימלט מחום גבוה, למשל, ואין להן יכולת להתגבר אפילו על המכשולים המעטים הקיימים במשקים מסורתיים. תנאים אלה ניכרות בצורות התנהגות שונות - אפתיה עד שביתת רעב, היסטריה ופחד נוראי, ניקור, נשיכת סורגים, תוקפנות הדדית, התקפי לב (ההתקפים נגרמים בד"כ בשל צירוף של לב חלש והלם חיצוני). בנוסף לכך, ישנן ענפים בתעשייה בהם 100% מהחיות חולות - במתכוון: כבד מוגדל באווזים, אנמיה בעגלי חלב; בין 15%-ל50% מהעגלים מתים "בטרם עת"; בתעשיית הפטמים, אחד מכל 100 תרנגולים מת כל שבוע, כתוצר לוואי, וכרבע מהם סובלים מצליעה עם כאבים קשים (השאר סובלים מצליעה קלה ); כ-20% מהחזירים סובלים מדלקת ריאות; תרנגולות לביצים ופרות לחלב סובלות מאוסטרואופריאוזיס עקב ייצור מוגבר של ביצים וחלב. לגבי פרות לחלב יש המלצות בספרות הוטרינרית לא לאפשר לפרה לפסוע יותר מ-100 מטר, משום שהעטין הגדול בצורה חסרת פרופורציות (עקב עיוותים גנטיים) מפריע להליכה - ומדובר בחיה שאמורה לרעות כל חייה. הרעבה בתעשייה בתעשיית הביצים נפוץ הליך של הרעבת התרנגולות, שנועד לזרז תהליך ביולוגי של ניוון המערכת המינית והחלפת הנוצות ("השרה כפויה"). תהליך זה אורך בטבע מספר חודשים, בין הסתיו לאביב, ובסיומו מתאוששת המערכת המינית של התרנגולות והן שבות להטלה מלאה. ההרעבה מזרזת תהליך זה, עד לזמן המיטבי שהוא: עד 10 ימים מניעת מזון, מהם עד יומיים ללא שתיה, ולאחר מכן עד חודש מנות מזון מצומצמות. ללא ההשרה הכפויה, קצב ההטלה ירד מ-0.9 ביצים ליום ל-0.7, וקצב זה כבר אינו כלכלי. יש לזכור כי רעב בכלוב אינו דומה לרעב בטבע - לתרנגולות אין שום אפשרות לעשות משהו בנידון, הן אינן יכולות לגרסם דבר. כאשר הן במצוקה, הן מקישות על השקתות ויוצרות "רעם" שניתן לשומעו ממרחקים. בשלב בו ניתן להן מזון בצמצום, החלשות שבהן לא יגיעו אליו ורבות מהן מתות מרב. אך מכיוון שהן היו חלשות מלכתחילה, אין בכך הפסד כלכלי גדול. ההשקה הכפויה נאסרה במדינות רבות באירופה ב-1975, אך יש לזכור כי בגלל הבדלי אקלים, הליך זה היה פחות כלכלי מאשר באזורנו. התרנגולות סובלות מצורה נוספת של הרעבה: מכיוון שבשר התרנגולות לביצים הוא חסר כל ערך כלכלי (הן אינן מפוטמות והבשר נחשב צמיג) גורמים לה לכלות את עצמה: בחודש האחרון לחייהן מפחיתים בכמות המזון הניתנת לתרנגולות הפחתה מחושבת, כך שימשיכו לייצר בצים עד הרגע האחרון,ורובן אכן מגיעות עד לסוף הדרך. צורה זו של הרעבה מופיעה בכל ענפי התעשייה - אין שום צידוק כלכלי להזנה ביומיים שלפני השחיטה, משום שהמזון אינו עובר את כל מערכת העיכול ואינו הופך למוצר, לבשר. קיימת ספרות וטרינרית ענפה בנושא הכמות המיטבית של הרעבה/תפוקה. ביצי חופש לעומת ביצי סוללה + אין שימוש בכלובי סוללה + חופש פיזי רב יותר + התרנגולות רגועות, לא מבוהלות כתרנגולות בלולי סוללה + הטלה מצומצמת יותר, בסביבות ה-200 לשנה (לעומת 20 בטבע) - שחיקת איברי ההטלה - התרנגולות מגיעות מאותן מדגירות (ברירה גנטית להטלה מוגברת, הריגת הזכרים וקיטום המקור) - שלילת היחסים החברתיים - הריגה בגיל 24 חודשים בערך (לעומת 9-7 שנים בטבע) עד כמה שהתקן לביצי חופש נראה בעייתי (מנקודת מבטה של התרנגולת, לפחות), עדיין תקן זה הוא הרפורמה הגדולה ביותר בתחום רווחת התרנגולות האפשרית כיום. תקן הביצים האורגניות שונה בדגשיו מתקן ביצי החופש - הוא שולל כלובי סוללה ומחייב חצר, שולל אנטיביוטיקה וזרזי גדילה (כלומר, במקרה של מחלה, התרנגולות ימותו). לעומתו תקן ביצי החופש מתיר שימוש טיפולי, לא מניעתי, באנטיביוטיקה. התקן האורגני מגן על הצרכן האנושי מפני זוועות הכימיה המודרנית, אך פחות מגן על היצרנית. על מנת לשכנע יצרן ביצים לעבור לייצור ביצי חופש, יש לשכנעו מספר חודשים לפני שהוא הורג את הלהקה הנוכחית (בערך אחת לשנתיים),משום שעליו להיערך וללמוד את התקן, לקנות מתקנים חדשים, להכשיר חצר וכן הלאה. ואילו כדי להמשיך בדרכו כל שעליו לעשות הוא להזמין להקה חדשה. ולכן כרגע קיים יוותר ביקוש לביצי חופש מאשר היצע. מצב זה הוא גם תולדה של יחסי אנשי משרד החקלאות למגדלים אורגניים, אך יתכן כי יחס זה ישתנה עם חילופי הדורות. |
קישורים נוספים: |