| אריאל צובל, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב קורס זה ניתן בביה"ס לפילוסופיה של המדעים מהו צדק בתחום האתיקה הבין מינית? מצד אחד – האם מותר לי לאכול בעלי חיים? מצד שני – האם עלי להרוג את הג'וק, או שמא עלי להתעלם ממנו, או שחובה עלי להאכיל ולטפח אותו? "אתיקה בין מינית" הוא תחום בפילוסופיה, המבקש להגדיר יחסים צודקים יותר בין המינים, תחום שאמור להיות מיושם על ידי כל מי שמסוגל לשקול שיקולים מוסריים ("סוכן מוסרי") – כיצד עליו לנהוג בחיות לא אנושיות. ההרצאה מתייחסת רק לחשיבה המערבית, משום שהניצול המתועש של בעלי החיים הוא ברובו מערבי. אך ברור, כי כאשר אנו מתייחסים לקבוצה כל כך לא מתקשרת, כל כך חלשה וכל כך במעמד נחות ומנוצל לעומתנו, התחום צפוי למעידות קשות מבחינה מוסרית. התנועה לשחרור בעלי החיים צמחה באמצע שנות ה-70, תחילה בבריטניה ולאחר מכן בשאר מדינות המערב. כחלוץ שימש הספר "שחרור בעלי החיים". הספר מבוסס היטב מבחינה אתית (מחברו הוא פילוסוף) ומבחינה עובדתית, בעזרת סדרת תחקירים על מצב בעלי החיים. הספר עורר כל אדיר של תגובות, רובן מסתייגות, גם מתוך התנועה לשחרור בעלי החיים, והוא ממשיך להכות גלים עד היום. בכל גישה לבעלי החיים מובלעת הנחת יסוד: האם בעלי חיים הם סובייקט או רכוש? שאלות שיש לדון בהן באתיקה בין מינית: 1. מי (או מה) ראוי למעמד מוסרי? בסוגיה זו אנו יכולים לשאוב מדיון דומה בתחום האתיקה שבין אדם לחברו – האם אדם אחר ראוי למעמד מוסרי? בתשובה שוררת יותר אי וודאות מאשר כל דבר אחר, ואנו נזקקים כאן להרבה ידע אמפירי על תכונות בעלי החיים, ואנו מסתמכים על הנחות יסוד רבות שהושרשו במחשבה הפופולרית. פעיל זכויות בעלי החיים נאלץ להתמודד עם שני טיעונים פופולריים: א) היחסים בין האדם למינים אחרים מבטאים טבע מסוים (- הם טבעיים), ולכן צודקים; האדם הוא טורף; בעלי החיים נועדו להיטרף; יחסי טורף / נטרף הם טבעיים; המוסר הוא התפתחות אבולוציונית. בטיעון זה קיים כשל לוגי: הטענה כי טבעי = צודק היא קפיצה מהמצוי לרצוי. אי אפשר לשאוב את הערכים שלנו מהנמצא, מהמצוי, והטבע אינו מופת להתנהגות מוסרית. ב) יש סדר עדיפויות מוסרי, ובעיות האדם קודמות. גם בלי להיכנס לשאלה אם אכן כך הוא, נשאלת שאלה אחרת – האומנם המשאבים לעבודה חברתית ולטיפול בבעיות מוסריות הם מוגבלים? האם שיפור מצבם של בעלי החיים בא בהכרח על חשבון בעיית אדם אחרת? אין תחרות בין שיפור מצבם של מינים אחרים לשיפור מצבו של האדם. 2. מהן התכונות המבדילות בין אלה שיש להם מעמד מוסרי ואלה שאין להם? גם על כך ניתנו תשובות רבות: א) השתייכות לקבוצה או מעמד מסוים. כך הגן אריסטו על העבדות, וטיעון זה עדיין הוא זה שמופעל בשטח, למרות שאינו פוליטיקלי קורקט. ב) שורה של תכונות מנטליות, מ"נשמה בת אלמוות" בימים עברו, ועד ליכולת הדיבור, חשיבה רציונלית,רמות גבוהות של הכרה וחשיבה מורכבת כיום. ג) היכולת להגיע לחשיבה והכרעה מוסרית, המאפשרות להגיע ל"חוזה" מוסרי של זכויות וחובות. ד) היכולת לסבול. בסוף המאה ה-18, ג'רמי בנטם, פילוסוף ידוע ומייסד התועלתנות, שאל "האם הם מסוגלים לסבול?", ובכך הגדיר את היכולת לסבול כמקנה מעמד מוסרי, כמחייבת אותנו בחובות מוסריות כלפי מי שמסוגל לסבול, ומכאן שהסבל קיים קיום עצמאי, גם אם איננו רואים אותו. מכאן גם צמחה טענה שהיתה פופולרית בראשית "מסע החמלה" של התנועה לשחרור בעלי החיים, כי אדישות לסבל בעלי החיים מובילה לאדישות לסבל בני האדם (טענה שמתבססת על התועלת לבני האדם). יש להוסיף כי כאב אינו שווה לסבל ואינו אינדיקציה לסבל: קיים כאב הגורם הנאה. אך זהו מצב נדיר, וניתן להניח כי כאב ברמה מסוימת משך זמן מסוים יגרום לסבל. ובכל מקרה, הדיון אינו מניח כי החיות נהנות מהכאב. כל זאת בלי להתייחס אף לקריטריונים נוספים, כפחד וחרדה. כל סמך ניסויים שנערכו בבעלי חיים, ניתן לכמת בצורה די טובה חרדה ופחד, במסגרת הדמיון הביולוגי / אבולוציוני בינינו. היכולת לסבול כמקנה מעמד מוסרי טענה זו יש לסייג: 1) חוסר היכולת להוכיח כי היכולת לסבול אכן מקנה מעמד מוסרי. זוהי הנחה שרירותית, המבוססת אולי על חווית הסבל הפרטית שלנו, על יכולת ההזדהות שלנו עם הזולת ועל צפיות שלנו להזדהות מהזולת. אך ההנחה שסבל אינו רלבנטי לחלוטין לדיון על מעמד מוסרי מתנגשת באינטואיציה של כל אדם שפוי. כלומר, למרות שזוהי הנחה שרירותית, היא מעוגנת היטב. 2) היכולת לסבול אינה הכל. אפילו בנטם דיבר גם על הנאה, ואילו כיום ממשיכים הלאה, עד ל"הכרה". אלא שכל ההגדרות הן מעגליות כמעט לגמרי – מגדירים "הכרה" על ידי "הרגשה". את ה"הכרה" יש להגדיר על ידי משהו שהוא פחות ממנה – פעילות שאינה הכרתית (פעילות מחשב, פעילות מכנית). אך אין להגדיר "הכרה עצמית" – "אני יודע שאני יודע שאני יודע...." – מספיק "אני יודע" אחד. 3) סייג נוסף הוא הצורך (ממנו מתעלמים הפילוסופים בדרך כלל) להתייחס אל ה"הכרה" כאל דבר המתקיים במוח שהוא תוצר פיזיולוגי מסוים. ובכן, הבה נניח שהסכמנו על היכולת לסבול כמקנה מעמד מוסרי. אבל אולי גם למשולל יכולת לסבול מגיע מעמד מוסרי? אולי עצם העובדה שמשהו חי – עץ, למשל, צריכה להספיק? ואולי למשהו יפה או נדיר יש מעמד מוסרי? - הרי יש לנו תחושה שאסור לפגוע ביצירות אומנות. טענה זו ניתנת להתמודדות בעזרת משחק מחשבתי: האדם האחרון על פני האדמה עומד להשמיד, לפני מותו, או את המונה ליזה או חתול. לאחר מותו, בהעדר מי שיעריך אותם, המונה ליזה תהיה רק קרש, ואילו החתול עדיין יהיה חתול. כלומר, יש הבדל בין יצירת אומנות לחי. בדרך כלל, המשווה בין ערכים אסתטיים לבין היכולת לסבול אנו עומד בעצמו בפני סבל רציני, וטענה זו אינה מראה על פלורליזם אלא מהווה הפגנת עוצמה. מי יכול להרגיש? עם שאלה זו יש להתמודד בעזרת שני כלים – הפילוסופיה והביולוגיה, לא ניתן לבחון אותה בעזרת כלי אחד. הבעיה הבסיסית היא שאין לנו שום יכולת לדעת מי, חוץ מאתנו, יכול להרגיש – יתכן שכל אחד אחר הוא רובוט מתוחכם במיוחד. זוהי שאלת יסוד בפילוסופיה ויש לה רק תשובות פרגמטיות – מכיוון שאנחנו פועלים בעולם, אנו נאלצים לפעול על סמך ההנחה שגם האחרים הם בעלי תודעה. אם כך, מה הם הסימנים לבעלי תודעה? הטיעון המצטבר: (על פי תום רייגן ודיוויד דה גרציה, כותבים חשובים בתחום שחרור בעלי החיים) התבוננות עצמית - ללמוד מתוך התבוננות עצמית כיצד ההכרה העצמית מתבטאת באנטומיה ובפיזיולוגיה ובהתנהגות שלי, ולאחר מכן לזהות ביטויים אלה אצל אחרים; עדויות פיזיולוגיות – חלקים רבים במוח, במערכת העצבים ובחומרים כימיים בגוף משמשים כעדויות פיזיולוגיות לדמיון בין האדם למינים אחרים; עדויות התנהגותיות – התנהגותיות גרון הזעה, האצת דופק, קריאה לעזרה ועוד מעידות על רגשות ותחושות, באדם ובחיה (לאחר שהגדרנו "פחד", למשל, כך שיכלול תגובות נצפות אצל בני האדם, הגדרה זו תכלול, על פי ניסויים שנערכו, תגובות דומות גם בחיות. אם נצמצם את ההגדרה, גם בני האדם לא יכללו בה, ולא נוכל להוכיח רגשות בבני האדם); אבולוציה – המינים התפתחו מאותו רצף; התועלת האבולוציונית של ההכרה - בביולוגיה אומנם ניתן לצמצם את הדיון על התנהגות לגירוי / תגובה, ביהביוריזם ללא הכרה, אך במקרה של תגובה מורכבת, אנו נוטים להאמין שהיא תוצאה של עיבוד נתונים. אך מודעות עצמית אינה הכרחית כדי לחוש כאב. "אני חושב" אין משמעו "אני סובל". העדר ההכרה עצמית אינה שוללת מצב מתקיים. קל ופשוט לנו לבדוק את קיום ההכרה אצל הקרובים והנגישים לנו, אצל הדומים לנו. על מנת לבדוק האם לבני האדם יש הכרה, אנו לא זקוקים לעזרת אנשי מקצוע. כך גם במקרה של חיות מחמד, יונקים שאנו בקשר אינטימי עמן – כאן האינטואיציה מספקת. אך כאשר מדובר בחיות שאיננו מכירים – עופות, דגים, חרקים וכדומה – במקרים אלה אין ברירה אלא להסתמך על ידע: מסוגלים לסבול, עפ"י המחקר הביולוגי, הם היונקים, העופות, הזוחלים, דגי גרם, דגי סחוס, בעלי חוליות וחסרי חוליות גדולים. ככל הידוע לנו כיום, חסרי חוליות קטנים (חיידקים, תיקנים, יתושים וכן הלאה) אינם חשים סבל. מעמד מוסרי שונה נניח שלחיות אכן מגיע מעמד מוסרי. אבל אולי הוא כל כך נחות, שעדיין ניתן מוסרית לעולל להם כל דבר? - גם כאן עלינו לפנות לאתיקה בין בני האדם לעקרון השוויוני, מה דינו של משקל מוסרי שווה של אינטרסים דומים – עקרון מכונן באתיקה בין בני האדם. האם כאבו של העשיר שווה יותר מכאבו של העני? בוודאי שלא, וזהו עקרון השוויון. אם כן, האם חיי הקרפיון שווים לחיי דודתי? יותר נכון, במקום לשאול "מי נגד מי?" לשאול "מי נפגע יותר במצב מסוים?". כלומר, כאשר אחד מתוך שנים צריך להתנגש בקיר, עדיף שיתנגש זה שיסבול פחות, ולא זה ש"שווה" פחות. כיצד מבודדים אינטרס? כאשר כולאים שתי ציפורים בכלוב, אחת מהן ציפור נודדת ורעותה לא נודדת, סבלה של הנודדת יהיה גדול יותר, שלילת החירות אינה זהה בני המקרים. האם כולם זקוקים לנשימה? – דג לא. מימוש זכותו לנשימה ייגמר ברע, מבחינתו. כלומר, משקל מוסרי שווה אינו זהה ליחס שווה, משקל מוסרי שווה = יחס שווה. לכל מין ולכל פרט תכונותיו, הדורשות יחס שונה. לכן הטיעון החביב על המתנגדים לתנועת הזכויות לבע"ח – "אתם רוצים לתת לכלב זכות הצבעה וזכויות סוציאליות לתרנגולות?!" – טיעון זה אינו רלבנטי. כמו כן, מצידו השני של האבסורד, במציאות החברתית הנתונה, הסיכויים שלנו להיות מומתים במכלאה העירונית, סיכוי זה אינו רלבנטי אף הוא. הסכמנו על אינטרסים מכוננים, על מעמד מוסרי ומשקל מוסרי כלשהו – כיצד ניתן לכמת כל זאת? קשה להעריך את האינטרסים של הזולת, וככל שהוא שונה ממני, כך קשה יותר. ב-30 שנים האחרונות נוסף תחום מחקר חדש – "רווחת בעלי החיים", המנסה לכמת זאת, אך בפועל משמש בדרך כלל לשחיטה וכליאה בסבל מועט יותר... סינגר היה תועלתן של פעולות, בצורה קיצונית: מבחינתו, ההרגשה היא הבסיס למעמד מוסרי, ודי בכך. מכאן, לשיטתו, אין לנו אלא לחשב חישוב של סבל מול הנאה, על מנת לקבל את התוצאה "הרווחית" יותר. על פני השטח זה נשמע הגיוני, אלא שנובעים משיטה זו שלושה אבסורדים: 1) אין כאן תפיסה ערכית המותחת קו אדום על מעשים מסוימים, בבחינת "יש דברים שלא עושים". בשיטה זו מותר לגרום סבל קטן למען הנאה גדולה של מישהו אחר. 2) כיצד מחשבים? האם מכאן נובע שחיה גדולה מותר לאכול, כי הרבה אנשים ייהנו ממנה, אבל חיה קטנה אסור? 3) הפרט מאבד את האחדות של החי, נעלם הפוטנציאל של היצור כמכלול בפני עצמו, הוא הופך לאוסף של חישובים. רייגן, שהיה זכויותן, העביר פוליטיזציה את המאבק לשחרור בעלי החיים: ישנן זכויות ואין להפר אותן. לשיטתו, לכל יונק מגיל שנה ומעלה יש זכויות, ואין שום נסיבות בהן מותר להפר אותן. לפי שיטה זו, אנו נמנעים מהבעיות שמנינו למעלה. אבל מהיכן נובעות זכויות אלו? - הרי אם נמשיך קו זה, אין שום מצב בו מותר להקריב פרט למען ההמונים – מצב שבמציאות הלא פילוסופית קורה לעיתים. דה גרציה הציע לבדוק את האינטואיציה שלנו לגבי ההנחות (למרות שאינטואיציות נוטות לחזק ולהנציח דעות שנוחות לנו). על כך נמתחה בשנות ה-90 ביקורת פמיניסטית ע"י ג'וזפין דונובן, שעיקרה ביקורת על החשיבות שניתנה לרציונליות, במקום Ethic of Care – חמלה כלפי הזולת. בשיטה זו, הבסיס הוא רגשות, ועל בסיס זה נבנה מבנה פילוסופי סיסטמטי. הטענה היא שהרציונליות אינה נבדקת יחסית למציאות. אך במקרה של מינים שהם רחוקים ושונים מאיתנו, ייתכן שאתיקה של חמלה אינה כלי ישים, ולכן נמשיך בכלים רציונליים. מסקנות אין שום אפשרות להוכיח כי לחיות יש מעמד מוסרי. אך אם נשלול מעמד זה מהן, נשלם מחיר אינטלקטואלי כבד: ניתן לטעון כי הטענה שלבני האדם יש מעמד מוסרי ייחודי היא טענה א-פריורי, שאין צורך להוכיח אותה, אך המחיר לטענה זו הוא וויתור על הצורך בנימוק. ניתן לטעון כי המשקל המוסרי שלנו שווה יותר – וויתרנו על נימוק מוסרי בסיסי. ניתן לטעון כי רק היכולת הקוגניטיבית נחשבת – ואז וויתרנו על אנשים מוגבלים, ושללנו את חשיבות הרגשות. ניתן לטעון כי חיות אינן מרגישות, כנו דקרט שתלמידיו נהגו להכות חיות מתוך תפיסתם כאוטומט – טיעון זה אינו מנוגד לכלום חוץ מלביולוגיה ולאבולוציה. ניתן לטעון כי פגיעה בבעלי החים היא טבעית ולכן היא טובה – אם אנו מקבלים את השוויון טבעי = טוב, אנו מוותרים על המוסר. אבל מה אכפת לנו לשלם מחיר אינטלקטואלי כבד? - לא אנחנו משלמים, החיות משלמות. - בהינתן לנו ידע על האופן שבו חיות נפגעות במערכות התיעוש, נוכל להימנע מלבקר פגיעות אלה רק אם נשלול מהחיות את מעמדן המוסרי לחלוטין. גם אם נכיר, ולא רק במעט, ביכולתן להרגיש, נאלץ להכיר בסבלן העצום. ולכן נאלץ לשלול כל וכל את תעשיית החיות, ולכן לא נוכל לתמוך בתעשייה זו. |